מאגר סיפורי מורשת

מוצא משפחתי

אני,  גוטה-מרים (מריה-גוסטבה ) , נולדתי ב וורשה, בירת פולין, ב-1914 .20.12  להוריי, אברהם-שלמה זומבק  (ממשפחת לוויים) ולאיטה לבית  קוזי'צקי .

ורשה בתקופת נעוריי

נולדתי כבת שנייה אחרי אחותי הבכורה, אירנה-שרה-רבקה (ילידת 1907).

אחותי אירנה-שרה

אחריי נולדו שני ילדים (שמתו מאוחר יותר במגפה בשנת 1917).

אחריהם  נולד הבן היחיד, חיים- אלתר- שלום, (שקיבל את השם "חיים" ואת שמו הנוסף "אלתר"=זקן כסגולה לבריאות ולאריכות-ימים לאחר פטירת 3 הבנים שלפניו; "שלום"= משום שנולד עם כריתת הסכם שלום בין פולנייה לגרמניה).

אחי חיים

אחריו נולדה אחותי חנה (ילידת 1919), ואחרונה ציפורה- פייגעלע (ילידת 1930) . שתיהן נספו  בשואה בגיל צעיר.

  הבריחה שלי לרוסיה לאחר פלישת הנאצים לפולין-1939

אני מספרת כאן על פרק אחד בן 8 שנים בחיי, שהתרחש ברוסיה, לאחר בריחתי לשם, עם פלישת הנאצים לפולין בתקופת מלחמת העולם ה-2, תקופת השואה.

בפרק זה (עם כל הקשיים והמצוקות הפיזיות-הנפשיות-הרגשיות שעברתי בתקופה זו ), אירעו לי צירופי-מקרים מופלאים, שיש שיקראו להם "נסים"…

 ההודעה ברדיו

בחודש ספטמבר 1939 שמענו ברדיו הפולני, כי הגרמנים פלשו לפולין והשתלטו עליה, ומתכוונים לגייס את כל הגברים הצעירים בה. באותה הודעה אף המליצו לצעירים לברוח.    

 פלישת הגרמנים לפולין- 1939

אחותי הבכורה, אירנה-שרה ,פעילה קומוניסטית מנעוריה, ברחה לרוסיה, והצטרפה למפלגה הקומוניסטית שם.

אחי חיים בן ה-17 ברח גם-כן, ושם הצטרף לפרטיזנים הרוסיים (שם נפצע באחד הקרבות).

קשיי הפרידה

 חברי אהרן , תכנן לברוח, אך לא רצה לעשות זאת בלעדיי (היינו מאוהבים) .

אבא שלי , ששמע על תוכניתנו, לא הסכים שאצא לדרכים במצב מסוכן שכזה.

אימי -לא הרגישה שהיא יכולה לסרב, שכן ילדיה, אירנה וחיים, כבר ברחו קודם לכן.

בכל זאת החלטנו לברוח. בחתונת-בזק סודית, ללא בני המשפחה, התחתנו שנינו בביתם של חברים (כך עשו חברים נוספים).

אני וחברי אהרן ברגמן לפני הפלישה הגרמנית לפולין- 7.4.1938

לאחר זמן קצר חזרנו לבית הוריי, אך מצאתי את אבי במצב בריאותי קשה: שלושה מילדיו הבוגרים ברחו ועזבו את הבית ואת המשפחה במהלך חודש אחד, והוא שמע כי רבים מהבורחים נהרגו בדרכים מההפצצות הגרמניות מהאוויר. מאחר שלא קיבל שום ידיעה ממני ומבעלי, ולא חזרנו מהר, חשב שנהרגנו – וכך הוא איבד את יכולת הדיבור מרוב דאגה וצער.

נפרדנו שוב בלב כבד, אך קיווינו ושיערנו שהמלחמה תיגמר תוך שנה עד שלוש שנים לכל היותר (מניסיון המלחמה הקודמת , מלה"ע ה-1) ואז נתאחד…      

 לא ידענו, שלא נזכה להיפגש איתם עוד.

תחת הפצצות מהאוויר

לקחנו מזוודת מתכת קטנה לחפצים (שמנו אותה מעל לראשינו להגנה) , וארגז-עץ לבן ובו כסף ולחם.  עזבנו את וורשה, וברחנו לכיוון רוסיה בלילה  תחת הפצצות מטוסים גרמניים מהאוויר, ולמזלנו יצאנו מהן בשלום.

 הפצצת פולין ע"י הגרמנים- 1939

בסירה הרעועה

בהמשך, חצינו עם עוד אנשים  את  הנהר בוג בחצייה לילית מסוכנת בסירה רעועה וקטנה (הייתי בטוחה שבסירה הזאת אטבע).  למזלנו- הסירה לא טבעה…

 – בגבול  הרוסי

כשהגענו לחוף, ממש לפני הגבול הרוסי , תפס אותנו חייל גרמני. חשבנו שזה סופנו.  למרבה המזל, אחרי ששילמנו לו שוחד, הוא הראה לנו כיצד לחצות את הגבול .

 כשחצינו את גבול הרוסי עצרו אותנו, אך לא אסרו אותנו. הוכנסנו לאורווה שעל רצפתה מפוזר קש. שכבנו שם. למחרת שחררו אותנו, וכך הלכנו ברגל עד לעיר ביאליסטוק. התברר, שאסור לנו לגור שם בגלל הקירבה לגבול.  מאחר שלנו לא היו דרכונים, היה עלינו לנסות להשיג דרכון (פספורט) של פליטים.

העיוור והחרשת

-ליד הגבול מצאנו משפחה, שהשכירה דירתם לפליטים: הבעל היה עיוור ואשתו חרשת, ולהם 2 ילדים ומטפלת, שגרה איתם תמורת עבודות ניקיון  (עובדות אלה הצילו אותנו  בהמשך…) . 

  בית טיפוסי באזור

 עצת החייט

ה"מירוץ" אחרי פספורט -פליטים

נזקקנו לדרכון (פספורט) . אדם שאשתו אסירה בכלא (האישה נתפסה חוצה את הגבול כדי להצטרף אליו) סיפר לנו, שנוכל להשיג דרכון אם נלך למשטרה בעיר קטנה סמוכה ונבקש שם. החלטתי ללכת בעצמי לעיר הסמוכה יותר, כי חששתי שאם בעלי ילך יעצרו ויגייסו אותו לצבא.  במקביל-בעלי נסע בינתיים לעיר רחוקה יותר כדי להשיג פספורט ומקום מגורים עבורנו.  בדרכי הארוכה לשם פגשתי אישה, ושאלתי אותה איפה המשטרה. אך היא שאלה אם אכלתי כבר. כשאמרתי שלא- אכלתי, נתנה לי ארוחת צהריים "כדי שיהיה לך כוח ללכת".

בסוף- לא חזרתי עם פספורט (דרכון)… פשוט פחדתי ללכת למשטרה..

-הזוג ברכבת

נסעתי לבדי ברכבת ללא כרטיס נסיעה, כי לא היה לי פספורט כדי לרכשו. חששתי מאד מביקורת כרטיסים.  לפניי ישבו בקרון גבר ואישה שפיצחו גרעינים לבנים.. כששמעו שאין לי כרטיס ריחמו עליי, ונתנו לי לאכול גם מהגרעינים.  כשהגיע מבקר הכרטיסים, פיצחתי גרעינים בשלווה מדומה. בני הזוג נתנו למבקר את 2 כרטיסיהם ביחד צמודים. הוא, חשב שאני איתם, ושגם הכרטיס שלי צמוד לשלהם ביחד. כך ניצלתי בזכותם.

תוך כדי נסיעה בטרמוויל ראיתי דרך החלון את בעלה של האסירה הולך ברחוב (בדרכו לבית הסוהר). ידעתי שרק הוא יוכל לומר לי איפה ניתן להשיג פספורט, וגם איפה נמצא בעלי שנסע גם הוא להשיג דרכון בעיר אחרת .

 בלי לחשוב נתתי קפיצה מהאוטובוס החשמלי הנוסע, וכל הנוסעים נבהלו ושאלו: "מה את קופצת?" לא עניתי, והתחלתי לרוץ אחורה לכיוון האיש. הצלחתי להשיגו . איזה מזל ! איזה נס !

הוא סיפר לי , שבעלי כבר מצא בית שבו נותנים מיטה ללילה, ושהצליח לסדר לעצמו ולי פספורט, וצריך רק את חתימתי בו. הוא גם הוביל אותי לבית בו בעלי שהה (לולא האיש לא הייתי יודעת).  חתמתי על הפספורט המיוחד לפליטים, שאיתו אפשר לשהות ולנסוע במרחק 100 ק"מ מהגבול אך לא בקרבתו. התברר שאסור לנו לגור בביאליסטוק, אך מותר במקום אחר, בקרמניץ.

-הנגר 

הגענו לקרמניץ. נגר מהמקום שאל את בעלי מה מקצועו. וכששמע שהוא יודע לעשות הכל בנגרות, גייס אותו לעבודה. כך יכולנו לקנות אוכל.  בעצם-שם היה לנו הכל. לא הרגשנו שם את המלחמה. הכל היה רחוק מהגרמנים.

החיילים והסנדלר

כפליטים קבלנו פעם בחודש סיגריות מהרוסים. וכך- נהגתי לנסוע לעיר אחרת, למכור את הסיגריות לחיילים תמורת לחם, סבון וחומר לכביסה.                                                                                                        

פעם אחת חייל נתן לי שני סבונים קטנים, ובא חייל שני ולקח ממני.. החייל ה-1 אמר שאם אבוא למחנה שלהם לבד- אז יחזירו לי.  הייתי בהלם.

את המעשה ראה סנדלר רוסי שנכח במקום. הוא ניגש אליי ואמר לי: "אל תצטערי. אל תלכי לשם לבד. אני אקח אופניים ואסע לשם, ואת לכי לאט יותר כדי שאשיג אותך כשאחזור ".  

ואומנם הוא דיבר עם החיילים, וחזר לא עם 2 סבונים קטנים אלא עם 2 סבונים גדולים ! כלומר -כפליים.  אני לא יודעת מה הוא אמר להם- אך הוא הצליח…

סיכום

חיי שלי ושל בעלי  כפליטים ברוסיה לא היו קלים,  והגרוע מכל-היינו מלאים ברגשות אשמה על ש"נטשנו" את הורינו המבוגרים ואת אחינו הצעירים לשנים כה רבות. חוסר-הידיעה והספק אכלו בנו, שכן עם השנים שמענו שמועות קשות לגבי החיים בגטו וורשה , ולא ידענו מה גורל משפחותינו שם.              

 עברתי חוויות לא פשוטות , אך לפחות נשארתי בחיים ובחופש יחסי עם בעלי , ולא מעט בזכות אנשים טובים באמצע המלחמה.

על קורותיי לפני המלחמה ולאחריה – ראו בקישור המצורף .

סיפורה של מרים-גוטה  ברגמן תועד ועובד על ידי הבת , ורדה ברגמן , במסגרת תכנית הקשר הרב-דורי בשנת תשע"ד ( 2014 )