מאגר סיפורי מורשת

שמי נעמי חנוכה,במסגרת תכנית הקשר הרב דורי אני מספרת סיפור מחיי ומעלה אותו אל מאגר המורשת של התכנית. ביפורי עוסק בדרכי אל בית הספר. אהבתי את הדרך לבית הספר. אהבתי ללכת לבית הספר וללמוד, ויותר מזה אהבתי את הדרך לבית הספר.

בימים של שלג ובעונת האביב המרתקת והיפה, אהבתי לעצור ליד דוכן זה או אחר אשר בשוק מחנה יהודה. בחורף, גם כאשר גובה השלג עבר 20 ס"מ, יצאתי בשמחה כשאני לבושה בחצאית, גרביים עד הברך, חמושה בנעלי הבוטין (נעליים גבוהות עשויות מעור והקשורות בשרוכים), לבושה מעיל דק ששמר עלי מצינת החורף המאיימת. כך, חבושה מכף רגל ועד ראש, יצאתי לכיוון רחוב ניסים בכר. בסמטת המדרגות עמדתי מול הפחון של אישה זקנה שגרה שם (לימים התברר לי שהזקנה הזאת הייתה אימא של בעלי, וגרו בפחון הקטן זוג הורים עם שמונה ילדים). הצריף – קירותיו היו מצופים בפח, והרוח החורפית מנגנת עליהם שירה. דלתו של הצריף מתבדרת ברוח ורוקדת פעם לימין ופעם לשמאל. יש פעמים שראיתי את הזקנה צועדת בכבדות בתוך ד' אמותיה וחשבתי בליבי: איך היא יכולה בקור הזה לגור בצריף הרעוע? נראה שבשבילה הבית ענה על כל ציפיותיה, ופניה הקרינו רוגע שלוה וטוב לב. מול הצריף של הזקנה גר מוכר והכעכים והלביבות (זלוביה) הטבולות בדבש. את הלביבות מכרו בעונת החורף, ובקיץ הוא הכין תפוחי עץ מצופים באודם סוכר. "יופי, יופי", היה מכריז על מרכולתו שהייתה מונחת על טס גדול עם שני רגלי עץ באמצע הרחוב.

המשכתי במעלה רחוב אגריפס. בדרך עמדתי ליד גן הילדים "אומן" של הגננת שרה, שם למדתי בגיל 4. שרה תמיד קיבלה את פני בחיוך גדול, החזיקה בידי והובילה אותי אל פעילות הגן הענפה (לשם נהגתי להגיע מדי בוקר, מלווה יד ביד על ידי אחי אריה). בסמוך לגן הילדים גרה הגברת הספרדיה שבחצר ביתה גדלו עצי לימון ושסק. לעיתים הייתי מתבוננת בפרי השסק הכתום והעסיסי, מצפה שהרוח תפיל לארץ, כדי שאוכל לטעום את מתיקותו. (לימונים היו על העץ כל השנה, אבל עונת השסק הייתה קצרה מאד). משלא התמזל מזלי ליד עצי הלימון והשסק המשכתי בדרכי ברחוב עץ החיים (הרחוב הראשי הלא מקורה של שוק מחנה יהודה). שם בפינת הרחובות עמד דוכנו של זכי הרוכל. הייתה זו תיבת עץ על גלגלים מחופה בסככה לשמור על מרכולתו מפני הגשמים ומפני החמה. זכי איש צנום גבוה ונמרץ, חבוש כובע ברט, אשר בכל אחת מעונות השנה היה לו משהו להציע בדוכנו. הוא היה מכריז על מרכולתו ותוך כדי כך, נושא נאום בעניינים שונים העומדים ברומו של עולם: על הממשלה, על מנהיגיה ועל החיים בכלל. "כרוז של חדשות", הרהרתי בליבי. איש הנוגע לליבם של אנשים. באביב היה מניח על דוכנו גבעולי חומוס ירוק קלוי על גחלים, וקראו לזה: חַמְלָה מְלַאן. אגודות אגודות מסודרים על הדוכן והגבעולים, היו מפזרים ניחוח ירוק מהול בריח צריבת הגחלים.

בדרך לבית הספר לא יכולתי להתעכב כאוות נפשי בכל דוכן וחנות. אני חייבת להגיע לבית ספר לפני הצלצול. צעדתי בשוק מחנה יהודה. ברחוב יפו ליד חנות עוגות חן חציתי את הכביש לצדו השני, לעבר רחוב יהודית 6. משהגעתי לרחוב יהודית 4, העפתי מבט לעבר חדר אוכל של בית הספר. הלוואי והשבוע אהיה תורנית בחדר האוכל. שם במטבח הגדול תלמד אותנו המורה רבקה איך להכין רפרפת מתוקה, רוטב מיונז, וקינוחים טעימים. כמובן שאוכל לאכול שם ארוחת צהרים מלאה.

נכנסתי לבית הספר לשגרת הלימוד שאהבתי מאוד. עם היכנסי  לכיתה, הנחתי את התיק על הספסל במקום מושבי, ויצאתי לחצר לקראת המסדר שמתקיים כל בוקר לפני הכניסה לכיתות. טורים טורים מסתדרות התלמידות לפי הכיתות מחכות, להופעתן של המנהלת והמחנכות. האם אכן יש לנו ממחטה, נעליים מצוחצחות, וציפורניים נקיות? לאחר המסדר כל כיתה נכנסה לפי סדר הכיתות, מא' עד ה', מקטן לגדול.

לאחר הצלצול שהכריז על סוף יום הלימודים עשיתי את דרכי חזרה לבית, חולפת על פני החנויות השונות, והנה אני שוב מול חלון הראווה של עוגות חן, מדמיינת את הטעם והמרקם של העוגות וממשיכה הלאה. בפינת הרחובות יפו מחנה יהודה, עמד בימי האביב והקיץ החמים, מוכר התמרהינדי (משקה בצבע קולה חמצמץ ומרענן). על גבו מיכל גדול מנחושת, בראשו ידית מעין כתר ובתחתיתו זרבובית להוציא את המשקה. אהבתי ללגום את המשקה הצונן בטעם חמוץ-מתוק. היה זה כטל מחייה ביום קיץ חם ולוהט.

במחצית רחוב עץ חיים, עמדה החנות של עזורא. על דלפק החנות עמדו מכלי הגזוז והלימונדה מזיעים מקור. שוב אני חולפת על פני גן אומן ברחוב אגריפס ליד ביתה של הגברת הספרדיה עם עצי הלימון והשסק.

אני חולפת ברחוב ניסים בכר מול ביתו של ציון העגלון (ציון רטרט). הנה אני כבר עוברת דרך המרפסת של השכנה בסו. כל כך רציתי פעם לעלות למרפסת של השכנה בסו בקומה השלישית ולצפות משם לפאתי שייח באדר, מקום שם טמונים סבי וסבתי זיכרונם לברכה (הם קנו חלקת קבר בהר הזיתים אבל לא זכו להיטמן שם כי בזמן פטירתם הר הזיתים היה בצד הירדני). רציתי לעלות פעם אחת אל מרפסת ביתו של המוכתר סלמן אליהו שישב שם בגלימתו הלבנה וכולו אור הוד והדר. הנה אני כבר בחצר ביתי, מתבוננת בפלקטים ובכרזות של משרדי חרות הנמצאים בקומת הקרקע שם. נזכרתי בנאומיו של מנחם בגין בכיכר מנורה. בביקוריו במחוזותינו הוא מדבר אתנו בגובה העיניים. איש צנוע וענו היה מנחם בגין.

נכנסתי לבית, מריחה את ריח מרק האטריות שהכינה אימא. ביום ראשון, יום כביסה, לא היה זמן לבישולים ארוכים. אין כמו בבית!

אביה של נעמי מספר סיפורים לאנשי השכונה

הזוית האישית

נעמי: שמחתי על ההזדמנות לתעד זיכרונות ילדות משמעותיות, ולהנחיל אותם הלאה.

פרידה: זכיתי לפגוש את נעמי וללוות אותה בשיעורים, אישה יצירתית ומיוחדת, מלאה כרימון.