מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ניבה שפר אשכנזי – סיפור חיים

סבתא ניבה וסבא שאול יחד עם רון
סבתא ניבה בצעירותה
מהלך חיים, משפחה, הוראה, כתיבה והתנדבות

"סוּר מֵרָע, עָשֵה טוב

בַּקֵש שָלום וְרָדְפֵהוּ"

 תהילים, פרק ל"ד, פסוק ט"ו

שמי ניבה, זהו תרגום לעברית של שם סבתי ודודתי שנספו בשואה. אשכנזי – זהו שם משפחה של בעלי, סבא שאול. החזרתי גם את שם נעורי – שפר. אבא שלי נקרא בילדותו שניפר אבל ברוח התקופה, עיברת אותו ל- שפר.

נולדתי בארץ בתאריך 3.5.1950 בבית החולים הסקוטי בטבריה. בגיל שלושה ימים הובאתי לכפר בלום, קיבוץ בצפון הארץ ליד הירדן. אחד הסיפורים הנחמדים שמספרים על בית החולים בו נולדתי – מסתבר שבחדר בו שכנתי הסתובבו חולדות ואף נגסו בכמה אפים של תינוקות. רק במזל לא נפגעתי מהן…

תעודת הלידה שלי מביה"ח הסקוטי

תמונה 1

אני כפעוטה

תמונה 2

אני הבת הבכורה במשפחה. יש לי אחות אחת, אסתר, שצעירה ממני בשנה וחצי. הרגשתי שאני אחראית להתנהגות של שתינו, שיהיה בסדר. לא קיבלתי יחס שונה, למעט טענה אחת שהייתה לי: אחותי ניגנה על אקורדיון ולא הבנתי כל השנים למה אני לא קיבלתי את ההזדמנות ללמוד על כלי נגינה.

אחותי ואני בילדות

תמונה 3

ילדות

נולדתי בכפר בלום (בצפון). כשהייתי בת ארבע, עברנו לקריית שמונה, שם אבי ניהל בית ספר לילדי עולים. האגדה מספרת שאני רבתי שם עם ילד שעלה ממרוקו וכיניתי אותו "כושי מלוכלך" ובגלל זה, למרבה הבושה, אבא החליט לעזוב את המקום. הוא לא יכול היה לעמוד בבושה הזו. עברנו לשנה לאשדות יעקב, בעמק הירדן, שם גרו סבא וסבתא שלי. משם עברנו לשפיה, כפר נוער לילדי עולים. אבא ואימא שלי היו מורים שם. גרנו תחילה בצריף ירוק עם מרפסת אל ההר, אחר כך עברנו לבית אבן, גדול יותר. אולי מבנה מהתקופה שגרו שם ערבים. בגיל 11 עברנו לגור בטבעון וזה היה המקום הכי נחמד לעבור בו את גיל הנעורים. גרנו בבית בן שלושה חדרים, וכאשר אחותי ואני רבנו ההורים נאלצו להפריד ביננו ולעבור לישון בסלון. הבית שלנו פנה אל הוואדי והחורשה מתחתיו הייתה הבית השני שלנו. בלילות התנים יללו. פחדנו עד שהתרגלנו לכך.

תחביבים ומנהגי ילדות

בילדותי קראתי המון ספרים, אהבתי גם לכתוב מכתבים. כשעוד היה מותר, קטפתי פרחים וייבשתי אותם כדי  לשלוח לילדים היהודים ברוסיה. אני זוכרת פורים אחד, בשפייה, אחותי ואני היינו בנות שש ושבע. המורים בכפר הכינו הפתעה לכולם – הצגה של מגילת אסתר. אימא הייתה זרש. וכשהיא עלתה ורקדה עם המן הרשע, אחותי ואני פרצנו בבכי וברחנו מהאולם. לא יודעת אם הפסיקו את ההצגה. אנו ברחנו רחוק רחוק…  אימא לא הייתה בשלנית מי יודע מה, אבל דאגה לתת לכל אחת מאיתנו בדיוק מה שאהבה.

שירים ומשחקי ילדות

אני זוכרת את השיר קן לציפור, אימא שרה לנו אותו וסיפרה שכשהייתה קטנה, בלטביה, היא דקלמה אותו בפני ביאליק והוא הושיב אותה על ברכיו. אני אוהבת מאוד לשיר, אך מגיל מסוים גם ילדיי וגם נכדיי סירבו לשיר איתי.

בילדותי שיחקנו בגן המרכזי של שפייה הרבה משחקי מגרש כמו עמודו, תופסת, מחבואים, דג מלוח ועוד. כמו כן אהבתי מאוד לטפס על עצים, עד שבכיתה ו' החלטתי שזה לא יאה לבת לטפס על עצים. בחורשה בטבעון, אחותי ואני יצרנו לעצמנו מציאות של אגדה…. נסיך, נסיכה, מערה וכו'…

לימודים

את הגן עשיתי בקריית שמונה, באשדות ובשפייה. אני זוכרת שבאשדות נתנו לנו לאכול קערית עם גבינה לבנה. לא יכולתי לטעום זאת והגננת השאירה אותי, כעונש, ליד השולחן "עד שאסיים". כל הילדים שיחקו ואני ישבתי והסתכלתי עליהם…מאז אינני אוכלת מאכלי חלב.

למדתי בבית ספר יסודי בשפייה, היינו חמישה ילדים בני אותו גיל לכן צירפו אותנו עם עוד ילדים, גדולים וקטנים מאיתנו. בכיתה ו' עברתי לטבעון. אני זוכרת שנכנסתי לכיתה והמורה שאל אותי לשמי. כשאמרתי "ניבה", היא שאלה אם אני עולה מרוסיה. אמרתי לה שלא, ונעלבתי. רק מאוחר יותר הסבירו לי שניבה זה שם של נהר ליד מוסקווה. תיכון אחד היה בטבעון – בית ספר גרינברג. כמעט כל החברים למדו ביחד. גם אמי הייתה מורה למתמטיקה באותו בית ספר ואני חששתי תמיד שמישהו מתלמידיה יגיד בקרבתי משהו רע עליה… ופעם אחת זה אכן קרה.

בגרות

מאוד נהניתי להיות בנוער העובד. היו פעולות ומחנות עבודה וטיולים וזה היה מרכז חיי בתקופת הנעורים. אבל זיכרון מיוחד יש לי מימי מלחמת ששת הימים, הייתי בכיתה י"א. בגלל שכל הגברים גוייסו, הפסיקו לנו את לימודינו והלכנו להתנדב במושבים באיזור. אביבה ואני עבדנו בגן ירק בשדה ענק במושב כפר יהושע, אני זוכרת זאת כחוויה מיוחדת. וגם התחושה המשפחתית שהייתה בארץ. יכולנו להרים יד ולקחו אותנו בטרמפ לאן שביקשנו.

טיולים בתנועת הנוער

תמונה 4

תמונה 5

תפקידים ומקומות עבודה

לפני שהלכתי ללמוד באוניברסיטה הייתי מטפלת בגן ועבדתי בהנהלת חשבונות. למדתי הוראה בתנ"ך והיסטוריה לתואר ראשון והסטוריה לתואר שני. הייתי מורה בבית ספר ואחר כך גם לימדתי עברית באולפן. בחרתי במקצוע גם כי הוריי היו מורים, וגם אני בגיל 8 כבר "לימדתי" את אחותי ואת כל מי שביקש…  נהניתי ללמד כמה שנים אבל החלטתי לעשות שינוי. התמסרתי לניהול התרבות והחגים בקיבוץ ובסוף ניהלתי תכנית מיוחדת לצעירים יוצאי אתיופיה – תכנית ארצית. זה היה התפקיד שהכי נהניתי לעשותו. כיום חזרתי לתחומי התרבות ואני מארגנת ימי לימודים לפנסיונרים.

רכזת תרבות לצעירים יוצאי אתיופיה

תמונה 6

כרכזת תרבות

תמונה 7

תמונה 8
משפחה

משפחה

משפחת בית הורי הייתה משפחה חילונית ואני וזוכרת רק פעם אחת שהלכנו לבית כנסת. כבוגרת בקיבוץ החגים הקיבוציים מילאו חלק מאוד חשוב בחיי. אהבתי את ההתכנסויות וגם נטלתי חלק באירגון. בשלב מסוים החלטתי שאת סדר פסח לא נחגוג בקיבוץ אלא עם המשפחה, כולל קריאת כל ההגדה. זאת היתה החלטה משמעותית מאוד, בייחוד שבני הדודים מאוד אהבו להיפגש והיה ממש כיף.

מועד שחשוב לי אישית הוא יום השואה. אני מאוד מחוברת לנושא וגם אחראית לניהולו בקיבוץ. בערב יום השואה אני מדליקה נר לזכר סבא וסבתא ודודיי שניספו בשואה.

 אירועים מיוחדים

1. המעבר משפייה לטבעון

2. שמיעת משפט אייכמן

3. הולדת שלושת ילדיי ואחר כך ארבעת נכדיי

4. רצח רבין – תחושה ש"מה יהיה"

5. הורדת בנימין נתניהו מהשלטון

 צבא ומלחמות

התגייסתי לנח"ל יחד עם חברי הגרעין שלי שנה אחרי מלחמת ששת הימים בשנת 1968. לפני כן היינו ביחד בתנועת הנוער העובד והלומד והחלטנו להצטרף לקיבוץ. בשלב ראשון הגענו לקיבוץ מעגן מיכאל ללמוד איך חיים בקיבוץ. לאחר מכן הלכנו ביחד לטירונות של חודשיים וחצי וזו הייתה טירונות חורף מאוד קשה. לאחר מכן כל חברי הגרעין שלי הלכו לקיבוץ בסיני אבל אני הלכתי להדרכה בתנועה בתל אביב. עזבתי את הנח"ל וסיימתי את הצבא במחנה צבאי ליד צפת.

בעת שירותי הצבאי

תמונה 9

פעילויות מיוחדות

הטיול הראשון היה בספינה של מעגן מיכאל. הגענו לאיי טורקיה ויוון, זו חוויה מיוחדת. מאז הייתי בהרבה מקומות: מצרים, ירדן, בולגריה (טיול קיבוץ), צרפת, אנגליה, סקוטלנד, צכיה, גרמניה, אוסטריה. בפולין הייתי שלוש פעמים לסיור במחנות ההשמדה והגטאות. הייתי גם בארה"ב, בהודו, בלאוס וביפן. ביקור אצל מרב – באירלנד, בסינגפור ואוטוטו בניו יורק.

תחביביי – קריאת ספר, האזנה למוזיקה, טיולים, התעמלות, פעם שרתי במקהלה ורקדתי ריקודי עם, כמובן שגם בתי קפה עם חברים וחברות.

ניבה שרה

תמונה 10

מאז שאני בפנסיה אני מתנדבת קצת: עד הקורונה הסעתי חולים פלסתינים, בעיקר ילדים, מהמסוף (מעבר ה"גבול") עד לבית החולים או בחזרה. זה היה מאתגר אך מאוד מספק.

במסגרת התנדבותי

תמונה 11

אני גם בעמותת הבריחה – שמנסה להפיץ את הסיפור על מה שהיה עם היהודים שנשארו בחיים אחרי השואה ואיך המשיכו ופעלו עד העלייה ארצה.

בנוסף לכך אני כותבת ספרים. הייתי "סופרת צללים" – כתבתי על שלושה אנשים שסיפרו לי את סיפורם ואני הפכתי זאת לספר.

כמו כן כתבתי ספר עיון על נושא איסוף וטיפול בילדים ניצולי שואה, בבתי ילדים בגרמניה אחרי המלחמה. עכשיו אני כותבת ספר חדש על מה שעבר על אמי בזמן המלחמה.

תמונה 12

אני גם מארגנת בקיבוץ בית מדרש והרצאות לפנסיונרים.

תפקיד ציבורי במסגרת הקיבוץ – הייתי ראשת ועדת קליטת אנשים חדשים לקיבוץ וגם ריכזתי את שנת ה-50 לקיבוץ ואת שנת ה -40 לפלסאון.

בטיוליי

תמונה 13

הקמת משפחה

הכרתי את שאול בעלי כשהייתי במעגן מיכאל כנחלאית. עבדתי במדגרה והוא היה סדרן עבודה. יום אחד חייך אלי בדרך לחדר האוכל והזמין אותי (בצחוק?) לשטוף את החדר שלו. הבהרתי לו מיד מה עמדתי בנושא וזה כנראה מצא חן בעיניו…

התחתנתי בשנת 1970, הייתי בת 20 בדיוק. החתונה נערכה בחדר האוכל שעדיין היו פיגומים סביבו, וגם העוגות לא הגיעו… כשילדתי את אוהדי הייתי בת 22, והייתי בת 25 – עם לידת הילה, בת 34 בלידתי את מרבי.

עם ילדינו

תמונה 14

במהלך חיי עסקתי בהוראה, השלמתי תואר שני בתולדות עם ישראל. בנוסף, תיארתי לעיל את המהלך המקצועי שעשיתי. היום אני רוצה ללמוד אמנות וספרות. שני ילדיי חיים בארץ, הקטנה, מרבי, בחרה נכון לעכשיו לגור ולעבוד בניו יורק. תחושותיי לגבי המעבר לניו יורק מעורבבות. מצד אחד אינני יכולה להבין איך עוזבים את המשפחה ואת בית גידולך… מה עם שייכות למקום? והכי – איך מרחיקים את נכדתי ממני? מצד שני – אני מבינה את התחושה שיש הרבה דברים בארץ שהם בלתי נסבלים. וגם אני לעיתים מרגישה שזו "לא המדינה שלי". מה שמתרחש פה לא מייצג אותי בכלל.

כיום יש לנו שלושה ילדים (בן ושתי בנות) יקרים וארבעה נכדים יקרים – שלושה נכדים ונכדה. אני נוהגת לנסוע אליהם פעם בשבוע.

בטיול עם הנכדים

תמונה 15

אני קמה בלי שעון מעורר, לעיתים אפילו בשמונה. שותה קפה, חובה! אני נוהגת לעשות התעמלות או הליכה לים, נוסעת להרצאות (מאז הקורונה, מעדיפה לצפות בזום). כותבת או קוראת, בערב – קצת טלוויזיה להפגה.

הזוית האישית

סבתא: אמנם הצטרפתי רק באמצע המפגשים אבל מאוד נהניתי מעצם המפגש המיוחד עם רונרון וחבריו, נהניתי מהסקרנות שהוא גילה וההפתעה שלפעמים נגרמה לו מספור שטרם שמע מאתנו. היוזמה מבורכת. כל הכבוד!

רון: היה ממש כיף שסבתא הצטרפה לספר את סיפורה וללמד אותי על חייה המעניינים והמסקרנים שלה. גיליתי שסבתא עזרה להמון אנשים כמו שהיא עוזרת עכשיו, והיה מאוד כיף.

מילון

נח"ל
נוער חלוצי לוחם, שירות צבאי של גרעין המתעתד להקים ישוב / להשתלב בקיבוץ.

ציטוטים

”סור מרע, עשה טוב בקש שלום ורדפהו“

הקשר הרב דורי