מאגר סיפורי מורשת

ילדותי

נולדתי בשנת 1955 בבית חולים קפלן שברחובות. בשלוש השנים הראשונות לחיי, גרה המשפחה בעיר רמלה. גרנו ברחוב שנמצא בסוף השוק. אחר כך עברה המשפחה לעיר יפו – תל אביב ברחוב ש"ס. אזור זה נקרא היום נווה צדק. באותה עת השכונה נחשבה כשכונה קשה. הייתי האחות השמינית מבין תשעת האחים, המצב הכלכלי בבית לא היה מזהיר, בתקופה ההיא לא היה נהוג שהנשים בבית יוצאות לעבוד כך שכל הנטל הכלכלי בבית נפל על האב.

אמא שלי אדלה

אבי עבד מאוד קשה כדי שלא יהיה מחסור בבית. הוא עבד בסוכנות ואחרי זה הוא עבד בחברת שמן.

אבא שלי –  אלי

היות והייתי האחות הקטנה בבית לא הייתה אינטראקציה ביני לבין אחיי הגדולים. בשעות הצהריים ביליתי עם חברותי הטובות רחל, רותי, שושי ורבקה במועדון הילדים חסאמבק. מועדון זה שימש אותנו כספריה, כקולנוע וכמקום מפגש לנוער. מקום נוסף שבו ביליתי בילדותי הוא היה בית ספר בית יעקב ששם רקדנו ריקודי עם, ואף השתתפנו בעדלאידע בתל אביב. למדתי באליאנס – "כל ישראל חברים" .

בית ספר אליאנס היה בזמנו בית ספר צרפתי ברמה מאוד גבוהה שרק אנשים ממעמד גבוה יכלו להתקבל אליו. היו בבית הספר מכיתת הגן ועד כיתה ח'. למדתי שם מגיל גן ועד כיתה ח' בסה"כ 9 שנים. זכורה לי במיוחד המורה רינה הולצר שחינכה אותי בכיתה ו'. אהבתי אותה מאוד. היא הייתה נעימה ומעניינת ותמיד התלבשה יפה ומיוחד. גם את המורה יעל מרכוס שחינכה אותי בכיתות ז'-ח' אני זוכרת לטובה. היא הייתה חמה ונעימה. אפילו הזמינה אותנו פעם לביתה. הכי אהבתי ללמוד תנ"ך, גאוגרפיה והיסטוריה. מנהל ביה"ס חי לסירוגין בצרפת ובישראל עם משפחתו. בזמן שהייתו בארץ חי בתוך בית הספר. היה להם ולעוד משפחה שם בית. נכון להיום בית הספר הפך לתאטרון סוזן דלל והשכונה שבה ממוקם התאטרון היא אחת השכונות היקרות בתל אביב, וגרים בה הרבה אומנים.

היעלמותה של אחותי

כשהורי הגיעו לארץ בשנת 1948 הם הגיעו עם ארבעת ילדיהם. האחות הקטנה שהייתה בת שנה לא חשה בטוב. היא אושפזה בבית החולים, היא לא הייתה חולה במחלה קשה שיכלה לגרום לה למוות פשוט הייתה מקוררת.

יום לפני היעלמותה היא עמדה במיטתה ונופפה להוריה לשלום. למחרת בבוקר, כשההורים הגיעו לבקרה  הודיעו להם שהיא נפטרה. כמובן שההורים היו בהלם וסירבו להאמין וביקשו לראות את גופתה אך היות וכנראה שהיא לא באמת נפטרה, הרופאים טענו שכדי לראות את הגופה עליהם לשלם. הם רק הגיעו לארץ ישראל, הפרוטה לא נמצאה בכיסם, ולכן לא היה ביכולתם לשלם, היות וכך לא אפשרו להם לראות את גופתה. ההורים של סבתי נשאו בליבם כל ימי חייהם צער וכאב. בתקופה ההיא היה ידוע שהרבה ילדים נחטפו, מקובל לחשוב שרק ילדי תימן היו בין הנחטפים אבל כנראה שזה לא נכון, משום שהיו חטופים גם ממוצא אחר. בזמנו זה היה נושא שלא היו מדברים עליו בכלל כי זה היה סוד שמור ביותר, וכן טענו שלא היו דברים מעולם ונאסר לפתוח את התיקים שנים רבות.

נכון להיום ראש הממשלה בנימין נתניהו נתן הוראה שיפתחו את התיקים והסתבר שזה אכן נכון שילדים נחטפו, חלק מהם הועברו לאימוץ וחלקם הועברו לארצות הברית על מנת שיעשו בהם ניסויים. אלו מקרים מאוד כואבים שהשאירו פצע פתוח בלבם של ההורים.

סבתא (שנייה משמאל) ואחיה.

הזוית האישית

סבתא נטע: נהניתי מאוד ממפגשי הקשר הרב דורי. שמחתי להגיע לבית הספר ולספר לליאן את סיפור חיי ולשתף בכאב הגדול שבי על היעלמותה של אחותי. עד היום קיים בי רצון עז לחקור מה עלה בגורלה, אך לצערי אחיי מתנגדים לשתף פעולה.

ליאן: שמחתי שסבתא הגיעה מידי שבוע ועבדנו יחד. מעניין אותי לדעת מה עלה בגורלה של אחות של סבתא שנחטפה כשהייתה תינוקת. אני רוצה להודות לסבתא שלי שטרחה והגיעה מידי שבוע למפגשים ועבדה איתי בהנאה רבה.