מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בליטא, ברית המועצות למשפחה יהודית ציונית.

בתקופה בה גדלתי היה איסור על קיום התרבות והמסורת היהודית ועם זאת הוריי תמיד דאגו לספר לי על ההיסטוריה היהודית ועל ישראל.

נולדתי בליטא

כשהייתי קטנה, חלמתי שאני מוכרת גלידה. מוכרי הגלידה היו עוברים ברחובות עם עגלות, בדיוק כמו שאתם מדמיינים בציורים של פעם. הם היו לוקחים ופל עגול קטן, מניחים עליו גלידה עם כף ושמים על הגלידה וופל נוסף. אני מודה שזו נראתה לי העבודה הכי מדהימה שיכולה להיות. עוד דבר שאהבתי לעשות כשהייתי ילדה היה לשכב על הגב ולהתבונן בעננים. כל עונה בשנה העננים נראו אחרת ואני הייתי מדמיינת צורות של דברים שונים בעננים.

בצילום מהילדות שלי בחרתי צילום מההליכה לבית הספר. אסור היה להגיע לבית הספר בלבוש שאינו זהה. שמלה חומה כהה, סינר שחור וצווארון לבן. אני זוכרת את עצמי בגיל צעיר, כשההורים עבדו, הייתי נוהגת לגהץ את הצווארון והסינר לפני בית הספר. לחגים היה סינר לבן וחגיגי. כשהיית נערה ונסעתי לדרום רוסיה לטיול עם חברים ליד שפת הים. לבשנו מכנסיים קצרים. המשטרה רצתה לעצור אותנו כי אסור להסתובב במכנסיים קצרים.

בתלבושת האחידה בבית הספר ברוסיה

גדלתי בבית מאוד ציוני. במהלך כל הילדות הרגשתי דואליות. מה שמותר בבית ומה שמותר בחוץ. ההורים שלי האזינו לרדיו בעברית "קול ישראל" כמובן חלש מאוד כדי שאף אחד לא ידע. אני זוכרת שהם ממש היו מצמידים את האוזן לרדיו כדי לשמוע בשקט ודממה. היה אסור לי לגלות שההורים שלי שומעים בעברית ברדיו. בשלב מסוים ההורים איפשרו לי לפתוח אולפן ללימוד עברית אצלנו בבית. מלבד עברית למדנו באולפן עוד דברים כמו גאוגרפיה, היסטוריה,מוסיקה ועוד. זה היה מאוד מסוכן וכמובן אסור. ההורים שלי החליטו שהם מוכנים לקחת את הסיכון ולאפשר לי ללמוד עברית בניגוד לאיסור.

אחד מזכרונות הילדות שלי הוא כמובן חגיגות נובי גוד. החג הכי שמח, יפה ומקושט בשנה. תמיד הסתכלתי על כולם חוגגים את החג, עם כל המנהגים היפים אבל בבית ההורים כמובן לא איפשרו לי להכניס את עץ האשוח ואת כל קישוטי החג.

בשנת 1970 הוזמנתי ע"י קבוצת יהודים שתכננה לחטוף מטוס ולעלות לארץ באופן לא חוקי. אבא שלי אסר עליי להשתתף כי הוא טען שהחטיפה לא תצליח ואנחנו לא נצא מרוסיה בכלל כיוון ארץ ישראל. היה לו ברור כי נתפס עוד לפני ההמראה ונגיע ישר לבית הכלא. במהלך כל השנים ברית המועצות לא איפשרה לעלות לארץ ישראל. יצאנו להפגנות, כתבנו מכתבים ועשינו את כל מה שניתן כדי לקבל אישור לעלות לארץ ישראל. באופן מאוד משמח, בדיוק לכבוד יום ההולדת ה-25 שלי בתאריך 17.3 קיבלנו אישור עלייה לארץ. מה שאומר שהיינו חייבים לעזוב את ליטא, לכל המאוחר, עד לתאריך 1.4.1971. אירגנו את כל המסמכים ובאמת בתאריך 1.4 עלינו לארץ. ישראל.

כשהגעתי לארץ ההתרגשות הייתה גדולה מאוד כשיצאתי מהמטוס התפרצתי בבכי ולא הצלחתי לעצור. סוף כל סוף הגעתי לארץ ישראל. אחרי כל הארגונים בשדה התעופה הסוכנות העלתה אותנו לאוטובוס לאולפן בבאר שבע. הנסיעה לבאר שבע הייתה בשעות החושך. במהלך כל הנסיעה הרגשתי שהגעתי לגן עדן. הרחתי את פריחת ההדרים שלא הרחתי מעולם ברוסיה. דמיינתי שאני אתעורר בגן עדן. למחרת בבוקר התעוררתי והבנתי שאני במדבר. הבית החדש שלי בארץ ישראל.

את סיומה, סבא של טל, הכרתי עוד ברוסיה כשהגיעה ללנינגרד. לסיומה הייתה אחות אחת בשם מאשה שהייתה נשואה ללוניה. לוניה ואני הכרנו מהאולפן שהיה אצלי בבית. בארץ פגשתי את סיומה דרך לוניה. העבודה הראשונה שלי בארץ הייתה בעיריית תל אביב. בהתחלה קיבלתי המון תיקים של חוקי בניה ללמוד. זה היה עבורי כמעט כמו סינית. התחננתי לקבל עבודות שרטוט, לסדר דברים. רק לא לקרוא בעברית.

אחרי חודשיים עברתי לעבוד במשרד הביטחון בתכנון מחנות פליטים בעזה. הייתי נכנסת לעזה עם איש ביטחון. הזיכרון הכי חזק שלי מעזה הוא כמובן חופי הים המדהימים. עבדתי בפרויקט הזה כשלוש שנים. אחרי עבודה בכמה משרדים פרטיים בארץ חזרתי למקום העבודה הראשון שלי בארץ – עיריית תל אביב ועבדתי שם כשלושים שנים.

בהמשך השנים נולדה דליה אימא של טל …..

כיום אנחנו גרים בגני תקווה. היה לי חשוב לחיות במקום שיש בו המון ירוק.

עם נכדי

הזוית האישית

טל: היה מאוד כיף לשמוע על ההיסטוריה של סבתא שלי, שסיפורה הוא גם חלק מההיסטוריה שלנו כעם ישראל. הבנתי שהילדות של סבתא שלי הייתה שונה מאוד מהילדות שלי וקצת קשה לי לדמיין איך זה מרגיש.

סבתא נחמה: קצת קשה לי להיזכר בזיכרונות הילדות שלי ועם זאת שמחתי מאוד לשבת עם טל ולספר לו חלק קטן מסיפור החיים שלי.