מאגר סיפורי מורשת

כשהייתי בת 15 הייתה שמועה בשכונה, שהסוכנות היהודית רושמת ילדים שרוצים לעלות לארץ ישראל לקיבוצים, ללמוד עברית ולהשתלב בקיבוץ.

סיפרתי להורי על מה ששמעתי, אך הורי לא הסכימו ואמרו :"בשום פנים ואופן לא". בכיתי והשתוללתי. למחרת נסעתי והשגתי לי כרטיס, בתנאי שההורים יבואו לקחת את הכרטיס בעצמם. הורה אחד היה חייב לחתום ולקחת את הכרטיס. בסוף הצלחתי לשכנע את ההורים והם הסכימו. בתאריך של הפלגת האנייה, הלכתי עם מזוודה ועליתי לאנייה בלי לחכות לאבא. אבא נסע למשרד הנסיעות, וחזר ללא כרטיס. הוא צעק לי מלמטה שאני ירד מהאנייה. הוא לא השיג את הכרטיס בכוונה שאני לא אפליג.

אמרתי לאבא: "אני לא יורדת. אני נוסעת לארץ ישראל !"

האנייה הפליגה ואני ללא כרטיס. במקרה, ראיתי על האנייה את דודי, שהיה עיתונאי ובא לעשות כתבה על עליית הנוער. ביקשתי מחברי שיעזרו לי להסתתר. ירדתי למחסן של האנייה, והחברים אמרו לי : "על תדאגי נביא לך אוכל".

בבית המשפחה שלי עשו דיון בענייני. הם החליטו לשלוח בן דוד בטיסה, שייקח אותי מהאנייה. בתחנה העצירה הבאה באיזמיר (עיר אחרי איסטנבול), דודי ירד מהאנייה ובן דודי עלה במדרגות. הוא ראה אותי, ולא הייתה לי בררה אלא לחזור אתו לאיסטנבול. נסעתי לסוכנות וסיפרתי להם את הסיפור. הם הצטערו, ואמרו לי שהם לא יכולים לעזור לי פעם נוספת.

התחלתי לחפש עבודה ומצאתי בתפירה. זה היה המקצוע שלמדתי. בבית הספר למדתי את מקצוע התפירה וצרפתית. חסכתי את הכסף מהעבודה, וקניתי כרטיס טיסה, כי הסבירו לי שלא היו אניות מכיוון שפרצה בארץ מלחמה.

נשיקות ושלום להורים וטסתי לארץ ישראל. פתאום מצאתי את עצמי בבית-ליד עם עולים חדשים. לא ידעתי מה לעשות. לא הייתי מרוצה מכל האנשים המבוגרים והילדים הקטנים סביבי. התקשרתי לדודה שלי, שגרה בעכו, שתבוא לקחת אותי משם .כשהגעתי לעכו הבנתי שהמצב הכלכלי לא טוב. למשפחה היה קשה מאוד לארח אותי. הם קיבלו עזרה באוכל, ולא יכלו להאכיל גם אותי.

התקשרתי לנער שהיה איתי באנייה והתכתבתי אתו כל הזמן. הוא סיפר לי על המלחמה, ונתן לי את הכתובת שלו בקיבוץ. הוא הגיע לעכו ולקח אותי לסוכנות בחיפה. הוא הסביר להם שאני רשומה בקיבוץ כנרת, וכך הגעתי לקיבוץ. שם, קראו לנו "הנוער העובד והלומד". בבוקר עבדנו ובערב למדנו.

קודם לכן, בזמן שהייתי אצל דודתי, שכנה שביקרה אותי התלהבה ממני מאוד ואמרה לבן שלה : "לך לקיבוץ ותיקח אותה", כי הכרנו אחד את השני. הוא הגיע לקיבוץ כדי לקחת אותי. בשביל לקחת אותי, הוא סיפר בקיבוץ שהוא בן דוד שלי והוא בא לקחת אותי לחופש. כמובן שהוא שיקר.

הוא לקח אותי מהקיבוץ, וחזרנו לדודתי, שכעסה עלי מאוד שהגעתי אליה עם אדם שהיא לא מכירה.

 

הבחור הצעיר שהגיע לקחת אותי  מהקיבוץ הוא בעלי היום, בני. מספר חודשים אחרי שהגענו לדודה התחתנו. היום אני אימא גאה לארבעה ילדים, אחד עשר נכדים ונין אחד. פעילה במועדון חברים ומשחקת בהצגות חובבים בלדינו ובעברית.