מאגר סיפורי מורשת

שמי נחום פייטלברג ואני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדי מיכאל.

בית ספר יסודי – כיתה א'

לכיתה א’ שלחו אותי הוריי לבית הספר הקרוב לביתנו. ״מעלה״ היה בית ספר דתי לבנים ובנות .היום היו קוראים לו ממלכתי דתי. כך, כל בוקר הייתי צועד, ילד מבית חילוני, לבית הספר הדתי, לראשי כיפה, מתחת לחולצתי ציצית וסידור בתיקי. יום הלימודים החל בתפילת שחרית, שהייתה כמובן חובה.

הייתי ילד ביישן ושובב כאחד, אך הסתגלתי במהירות לאווירה, למנהגים ולחברים החדשים. שיעורי הציור היו אהובים במיוחד עליי ועל רוב ילדי הכיתה. המורה, מר עמנואל גראו, שנמנה גם על צוות המורים בבצלאל, היה בחור תמיר, חייכני כשרוני וסבלני. זאת בניגוד לחלק מן המורים האחרים, שהיו די קשוחים, או אולי משום שלימדו מקצועות שלא חיבבתי במיוחד. מבחינה חברתית זו הייתה תקופה נעימה.

כפר הנוער בן שמן

כשהגעתי לכיתה ג’, עזבתי. אמי הייתה בהריון סיכוני, אבי היה בעבודה כל היום, וכך החליטו להעביר אותי אל מקום בו ישנה פנימיה וטיפול טוב בילדים. המקום הנבחר היה ״כפר הנוער בן שמן״. הייתי בן שבע וחצי כשהגעתי. עד היום אני מתקשה בהבנת החלטת הוריי זו. הכפר נוסד ב-1927 על ידי  ד״ר זיגפריד להמן מברלין למטרת חינוך לציונות ולערכי העבודה. הד״ר עלה עם 11 צעירים לאדמות שנרכשו באיזור כפר חדיד. הכפר היה מוקף עשרות יישובים ערביים שהתפרסו בין רמלה ולוד.

החיים בפנימייה בכפר

כך, מבן יחיד ומפונק, הפכתי לאחד מקבוצת ילדים שעשו הכל יחדיו. שינה, אוכל, עבודה, לימודים. בבת אחת הכל השתנה: החברים, האוכל, המנהגים וגם שיטת הלימוד.

לילד בגילי, זו הייתה מהפכה מפחידה ומרגשת כאחת. בתחילה, הגעגוע להורים היה הרגש שגבר על כולם, אך מהר מאוד הלך ונחלש. החיים בחברותא היו כל כך מלאים ומספקים. הזמן לגעגוע היה לעתים רק בלילה, עם לכתנו לישון. בשבועות הראשונים, כל יום הפתיע מחדש. האכילה  בחדר האוכל המיועד לנו, הרחצה המשותפת, המשחקים והלימודים. אלה נערכו פעמים רבות בחיק הטבע כשכולנו ישובים על כר הדשא המוצל, כולל המורה רינה, שהייתה כולה רוך, מתיקות וחיוך. אך ההפתעה הבולטת ויפה מכולם הייתה ה״עבודה״.

רועה צאן

אחר הצהרים הוטל עלי ללוות את רועה הצאן. יחזקאל הופיע, בידו מקל מעץ ,על גבו תרמיל בצבע כחול דהוי. על ראשו כובע קש קרוע .״בוא נלך״ אמר. לאחר כחצי שעה, כשאני נשרך אחריו, הגענו לאיזור המרעה והתיישבנו על סלע מוצל בראש הגבעה. למרגלותינו נגלה מקום שכולו מרבד ירוק ועליו עשרות כבשים המלחכים את הצמחיה.

זה היה מן עמק נסתר המוקף משלושת צידיו בגבעות עטופות במעטה עצי אורן וברושים. ממול – מטע עצי זית, שעליהם האפורים-כסופים נצנצו באור השמש. יחזקאל אמר: ״חכה, אכין לך מקל.״ קם ונעלם בחורש. כעבור כמה דקות חזר כשבידו ענף. פתח את תרמיל הגב ,שלף סכין והחל לנקותו ולגלפו לבסוף הושיטו אלי ואמר: ״נחום קח, זה שלך, זה מקל הרועים שלך, שמור עליו. בואו שניכם איתי ללמוד את המלאכה.״ כל בוקר הוצאו הכבשים מהדיר והלכו בעקבותינו לעמק הקסום. תפקידנו היה השגחה מהצהרים והשבת העדר בטרם חשיכה לדיר.

לא חששתי מהם. אהבתי להעביר יד על הצמר וללטף את מצחם. הטלאים הקופצניים והעליזים שהופיעו עם תחילת האביב שימחו את ליבי. נהניתי לחזות בהם עת ינקו בשקיקה. צפיתי בחיוך בנסיונם לעמוד על רגליהם לראשונה, כשהם מתנדנדים ונופלים. למדתי גם ל״שוחח״ עם הכבשים, הייתי מחקה את פעייתם והם היו עונים לי במקהלה שוב ושוב. עם עבור הזמן חוויתי בגז צימרם, בהמלטות ובמוות. כך נחשפתי לראשונה לסודות ופלאי הטבע שעד אז היו נסתרים ממני. כשהיינו שבים לסלע לאחר סיבוב ארוך בין הכבשים, יחזקאל היה מתיישב, מוציא מכיסו מפוחית פה ומנגן. אט אט, הפכתי לעוזרו הנאמן של רועה הצאן. תקופה זו נחרטה עמוק עמוק בזכרוני. ילד ירושלמי מבית ספר דתי מוצא עצמו לפתע במקום שעד עתה היה מופיע בדמיונו כגן העדן – ממש כך. השיעורים על הדשא באוויר החופשי היו עבורי חידוש מרענן ונפלא. אני זוכר היטב את רינה מורתנו מוציאה מדי פעם ספר ומקריאה לנו ממנו. שם לראשונה שמעתי על ״טרזן ומעלליו בג’ונגל״. איזה שינוי מטורף בחומר הלימוד, באווירה ובשיטת ההוראה.

הנסיעה הביתה לשבת

אחת לחודש, הייתה הרפתקאה בפני עצמה. התקופה הייתה 1944-5, מלחמת העולם השנייה עדיין בעיצומה. גם בארץ מדי פעם היו אירועים אלימים. לאוטובוס בתחנת הכפר היינו עולים, שני ילדים בליווי מדריך, נוסעים עד לתחנה ברמלה הערבית. שם היינו מחכים עם המדריך עד להגעת האוטובוס מתל אביב לירושלים. המדריך היה מוודא שנרד בתחנה המרכזית בירושלים.

כשהגענו, אבי היה כבר עומד ומחכה. הוריי שמחו לראות ילד שזוף ומאושר, גדוש בחוויות, שסופרו במהרה, גם לכל החבורה בשכונה. הנסיעה חזרה לכפר נעשתה באותה שיטה, אך בדרך כלל, אבי או אביו של אהוד חברי היה מלווה אותנו עד רמלה. משם המשכנו באוטובוס לכפר.

סוף מלחמת העולם השנייה

באחד הימים לעת ערב שמענו לפתע פיצוצים חזקים רבים. מעולם לא שמעתי כאלה. כולנו רצנו לחצר. השמיים היו מוארים לסירוגין ושוב כבים. המורה רינה צעקה לעברנו: ״אל פחד, אלו זיקוקים. המלחמה נגמרה, המלחמה נגמרה.״ החצר התמלאה באדם. ילדים, נשים וגברים, כולם היו שם, צוהלים ושמחים מתחבקים ומתנשקים. כששאלתי את אהוד חברי: ״איזה מלחמה?״, משך בכתפיו וענה: ״לא זוכר״. התאריך היה השמיני במאי 1945.

חזרה הביתה

השנה עברה חלפה לה. בביקורי החמישי בבית הבנתי כי אשאר  בן יחיד. בתחילת יוני חזרתי לביתי. בקשתי מהוריי לרכוש לי מפוחית פה. סיפור גן העדן הסתיים, אבל המנגינה נשארת.

צופים

שוב חזרתי ל״מעלה״ לשנתיים. השינוי היחידי היה ה״צופים״. הצופים הדתיים קראו לנו: ״גדוד היער, שבט משואות״, מקום עיקר פעילותי החברתית לחמשת השנים הבאות. הפעילויות החביבות עלי היו שדאות בשטח וריקודי זוגות בחצר בית הספר. כן, המשיכה למין השני התפתחה והתחזקה. מבין המדריכים אני זוכר את רוני ואת ראש השבט אריאל וינשטיין ז״ל, לימים חבר כנסת. כל מי שהיה בתנועת נוער יודע, הצופים היו בלתי מפלגתיים. זה היה ההבדל העיקרי בינינו לאחרים.

לסיכום

במבט לאחור, אין ספק ש״מעלה״ ו״בן שמן״ הטמיעו בי לא מעט ידע ביהדות, אהבה והערכה לטבע, לבעלי חיים ונסיונות חברתיים ראשונים. על כך אני חב הכרת תודה עמוקה.

הזוית האישית

מיכאל הנכד המתעד: נהניתי לעבוד עם סבא שלי ולגלות פרטים שלא הכרתי על ילדותו מלפני שמונים שנה.