מאגר סיפורי מורשת

שמי חוה רפן. שם הנעורים שלי הוא דובניקוב. נולדתי בתאריך 20.11.1950 בקיבוץ בית השיטה. שמי ניתן לי על שם אמה של אמי, שנספתה בשואה. אבי, בנימין, עלה עם משפחתו מרוסיה בשנת 1925, כאשר היה נער. אביו היה מורה לעברית עוד ברוסיה. אמי, דבורה, עלתה לארץ בשנת 1932 מפולין, כשהייתה כבת 16. למעשה, שניהם ממש היו מבוני הארץ. אבא שלי היה פלאח, כלומר עבד בשדות, ואימא עבדה בריצוף בתים וגם בשדות.

גדלתי בקיבוץ בית השיטה שבעמק יזרעאל. בתקופת הילדות שלי הייתה נהוגה בקיבוץ לינה משותפת של הילדים. כלומר, הילדים היו ישנים בלילה בבית הילדים' שנקרא "בית" (וביתם של ההורים נקרא "חדר"). בתקופת בית הספר היסודי, כל החיים היו ב"בית": היו חדרי שינה, חדר-אוכל, חדרי רחצה וכיתה. היינו מגיעים לבתים של ההורים רק אחר הצהריים, שוהים איתם מספר שעות, ואז היו משכיבים אותנו בבית הילדים.

בשעות אחר הצהרים הייתי מבלה עם ההורים שלי, בעיקר בעבודה בגינה שלהם. הם גרו בקצה הקיבוץ והיה להם שטח ממש גדול עם עצי פרי ופרחים. ידעתי את כל שמות הצמחים, ולמעשה, מאז אהבתי מאוד את העבודה בגינה, גם כבוגרת.

המשחקים שלנו כילדים היו בעיקר בחוץ. הרבה משחקי כדור, ג'ולות, מחניים ועוד. במיוחד זכור לי המשחק "שבע אבנים" שהיה אהוב עלי. אהבתי מאוד את המשחקים שהתנהלו בשעות הצהריים, כאשר המטפלות הכריזו שיש "חופש שינה". שנת הצהריים הייתה חלק מסדר היום, והיינו חייבים לישון, או לפחות להיות במיטות, פרט למקרים שהודיעו שיש "חופש שינה", ואז הייתה שמחה גדולה.

החל מגיל עשר בערך, היינו שותפים גם בעבודה. בתחילה עבדנו שעתיים בשעות אחר הצהריים בשדות, וכשהיינו בתיכון עבדנו יום בשבוע בענפי המשק השונים ובבתי הילדים. "העבודה" הייתה אחד הערכים החשובים. אני זוכרת שהיו שואלים על מישהי "איך היא עובדת?"

אני קשורה במיוחד לנוף הילדות שלי, ובהקשר לכך גם לרגעים יפים שחוויתי עם אבי. בנוסף לגלבוע, שנשקף אל הקיבוץ, הקיבוץ היה מוקף בשדות תבואה נרחבים על הגבעות שסביבו מעליו… הזיכרונות היפים והנעימים שלי הם סיורים שעשיתי עם אבי, כאשר היה פלאח בקיבוץ. אני מוקפת בשיבולים ובמרחבים אין סופיים ונוסעת עם אבא בג'יפ.

מחוויות הילדות של הקשר החזק לטבע ולאדמה, נותרה בי האהבה לשהות בטבע. ה"חדר" של הוריי היה בקצה הקיבוץ והייתי מחכה לאבא שהיה מגיע מהגבעה עם הקומביין. הייתי נרגשת מתבוננת בקומביינים שמגיעים ומנסה לחשב לי באיזה קומביין אבא יושב. האם באדום, או בירוק…

באותו הקשר, אני מאוד מאוד אוהבת את החורף, ובעיקר את הגשם. קיבוץ בית השיטה נמצא בעמק יזרעאל המזרחי, והאזור אינו משופע בגשמים… תמיד כאשר היה יורד גשם זה היה אירוע. היינו רצים ללוח המודעות שבחדר האוכל לראות כמה מילימטר גשם כבר ירדו. כשהיה יורד גשם,  אבא היה שמח ומחייך,  וכך גם אני. ואולי לכן…כאשר יורד גשם אני תמיד שמחה ואוהבת לצאת וממש להרגיש אותו.

מתקופת הילדות שלי, נותרה בי האהבה לטבע. כיום אני גרה בעיר תל אביב, שאליה עברנו מטעמים פרקטיים. אני וגדי, סבא של רוני, הולכים כל יום לצעוד על חוף הים, כך שעכשיו, במקום מרחבים של שדות ירוקים, או שדות צהובים, יש מרחבים של כחול וירוק ואפור. ההנאה היא לראות איך בכל יום, ולמעשה בכל רגע, יש שינוי. לרגע, היום זועף וקוצף, ואחר כך שקט ושלו…

נראה לי, שבנוסף לאהבה לשהות בטבע, גם ההתייחסות לכל אדם כאדם טבועה בי מהילדות בקיבוץ. מאוד קשה לי לשאת יחס מתנשא או מזלזל של אדם כלפי אדם אחר. זה בעיני אחד הערכים החשובים, ונראה לי שניתן לקיים זאת באמצעות הזדמנויות להיכרות של האנשים האחרים. זו יכולה להיות "אחרות" בכל מיני תחומים: תרבותי, אתני, כלכלי… אני חושבת שכאשר מכירים את האחר, זה מפיל חומות של פחד שנוצרות, כאשר איננו מכירים זה את זה. כך נושרות הסטגימות, המחשבות שלנו על האחר, שלרוב אינן קשורות למציאות.

בנושא זה, החלטתי שעלי ללמוד את השפה הערבית המדוברת, כדי שאוכל לדבר עם ערבים ולהכיר אותם. הייתי במפגשים יזומים שונים עם ערבים, וזכיתי להכיר אנשים מעניינים, מעבר לחזות החיצונית, לבגדים, ולמה שנהוג לחשוב עליהם.

רוני, אני מאחלת לך ולבני גילך, שגם אתם – שחיים בעידן מלא טכנולוגיה – תזכו לקשרים טובים עם אנשים, ותרצו להכיר את השונה, לכבד אותו וללמוד ממנו.

הזוית האישית

רוני: מההשתתפות שלי בתכנית למדתי המון על עצמי, משפחתי וסבתא שלי. היה לי מאוד כיף ללמוד עוד על משפחתי ועל העבר שלהם. למדתי על עצמי שלמרות כל הקשיים שיש בדרך עם הקורונה עדיין אפשר להמשיך ללמוד ולא לתת לזה להשפיע עלינו.

חוה: רוני, אני מאחלת לך ולבני גילך, שגם אתם שחיים בעידן מלא טכנולוגיה, תזכו לקשרים טובים עם אנשים, ותרצו להכיר את השונה, לכבד אותו וללמוד ממנו.