מאגר סיפורי מורשת

שמי יוסף סופר, נולדתי בעיראק בעיר בגדד בתאריך 28.5.1943  להוריי יעקב וסעידה סופר. הייתה לי ילדות מאוד יפה בעיראק, מצבנו הכלכלי היה מצוין. גדלתי לתוך משפחה גדולה, ביחד היינו ארבעה ילדים שני בנים ושתי בנות.

ערב העלייה לארץ ישראל, הוריי יעקב וסעידה והילדים: יוסף, אסתר, רותי ומשה

אבי, יעקב עסק במסחר וייבוא בדים. אמי והמטפלת שמרו על הילדים, היינו משחקים כדור בבית ובחצר. עד גיל שש לא היו גני ילדים והילדים היו בבית ולא הספקתי ללכת לבית הספר, בשל ההכנות וההתארגנות בתקופה זו לקראת העלייה לארץ ישראל. חלקם הגדול של יהודי בגדד היו משכילים בשל העובדה שהקימו ביוזמתם סניף של "אליאנס" שתרם לחיזוק ההשכלה בקרב היהודים בבגדד. החברים שלי היו בעיקר בני המשפחה כגון בני דודים או חברים מהשכונה שהיו יהודים.

בחתונת דודתי בעיראק

האוכל בביתי היה עשיר ומגוון: עשרות סוגי קובות ומרקים, בשבתות אכלנו חמין עירקי שנקרא בערבית טבית. שמרנו בבית על המסורת היהודית, התאספנו לארוחות קידוש בימי שישי וארוחות משפחתיות, חגגנו את חגי ישראל, והלכנו לבית הכנסת בשבתות וחגים.

יהודי עיראק הוגלו לעיראק בחורבן בית ראשון, הם חיו שם 2500 שנה בדו-קיום ושיתוף פעולה מוצלח לאורך כל השנים. מלחמת העולם השנייה עוררה שנאה כלפי היהודים בשנת 1941 התחוללו פרעות בשם "פרהוד", במהלכן הרגו כ-200 יהודים, בעיקר בבגדד. החלו פרעות ביהודים בשנת 1947 עם קום המדינה, חלה הרעה משמעותית ביחסים, הם מנעו מיהודים לצאת מבגדד ובשנת 1950 הגיעו להסדר באמצעות המתווך שלמה הלל, שהיה פעיל מטעם היהודים. על פי ההסדר יהודים יוכלו לצאת ללא רכוש רק עם מזוודה ותעודת מעבר חד צדדית.

לאבי היה שותף ערבי ובתחילת 1950 הוא יעץ לאבי לעזוב את עיראק. וכך עשינו: אבי הלך לשגרירות הפרסית, תמורת כסף הוא רכש דרכונים פרסים כולל אזרחות פרסית, הוא הצליח למכור חלק מהרכוש ונסענו לפרס במכונית פרטית וכך יצאנו מגבולות עיראק.

נסענו ברכב פרטי מבגדד לטהרן, אני זוכר את הנסיעה, הייתי בן שש וחצי ,יצאנו בצורה רשמית כאזרחים פרסיים עם דרכונים מסודרים, הדרך ארכה כארבעה ימים, היו חששות שמא יעצרו אותנו, אני זוכר את קולות השועלים והזאבים והנחשים שהיו לאורך כל הדרך המדברית, נסענו סבא וסבתא שלי, אבי ואמי, וארבעה ילדים והסיע אותנו נהג.

על גג האוטו בו נסענו היו הרבה שטיחים פרסיים יקרים, בין היתר, אבי נתן שטיחים פרסיים לשודדי דרכים כדי שיניחו לנו לעבור. לפני שהגענו לגבול עם פרס, אבי עצר את האוטו וכשהתחלנו לנסוע אבי התחיל להקיא ולבכות ולא הבנתי מה קורה, אחרי שעברנו את הגבול אבי נרגע. בדעבעד, מסתבר שבאוטו היו מוחבאים שלושה כדורי זהב ענקיים ואבי פחד שיתפסו אותנו העיראקים. מי שנתפס עם רכוש מוברח ובמיוחד זהב, הרכוש היה מוחרם והמבריח היה נאסר לזמן ארוך.

הגענו לטהרן וגרנו בבית מלון, כנראה במרכז העיר, היינו ארבעה חודשים, אני זוכר את טהרן היפה, את הרחובות התוססים והשוקקים, לונה פארק ענק. לאחר ארבעה חודשים טסנו לארץ.

העלייה לארץ ישראל

מטהרן טסנו לארץ, משדה התעופה נסענו לתל אביב וגרנו במלון "אמבסדור" במשך ארבעה חודשים עד לסיום הבנייה של הדירה שקנינו ברמת גן.

הילדות שלי ברמת גן הייתה גם נהדרת. היו לי הרבה מאוד חברים שחלקם עד היום חברים שלי, שיחקנו במגרשים ריקים כדורגל. ברמת גן של אותם ימים היו הרבה גנים ציבוריים יפים, היה שם גן חיות קטן, בילינו שם עם החברים ונהניתי משעות יפות.

מימין: אני רוכב על אופניים ברמת גן, משמאל: אני מניח תפילין בטקס בר המצווה שלי

התגייסתי לצבא ושירתי בחיל השריון כמכונאי וכמתקן טנקים ורכבים. לקחתי חלק במלחמת ששת הימים, יום כיפור ולבנון בצוות הטכני שנותן סיוע בקו הראשון.

אני בחיל השריון

האהבה למכונית התחילה אצלי בגיל שש, הלכתי עם אבא שלי וראיתי אוטו ירוק עם שלושה חורים על הכנף הקדמית, שאלתי את אבא שלי – 'מה זה החורים האלו?' ואבי לא ידע להשיב. בגיל תשע בארץ ראיתי את אותו רכב של חבר של אבי, שאלתי אותו והוא אמר לי שזה הסמל של ביואיק. מאז התעניינתי במכוניות וסיקרן אותי להכיר ולדעת איך המכוניות נוסעות. מאז ומתמיד רציתי להיות מכונאי, אבי לא הסכים, הוא רצה שאמשיך את דרכו כקבלן בתים, אבל הנושא הזה הולך איתי מגיל שש עד גיל שמונים. כתחביב בניתי מוסך עם כל הציוד המתקדם ביותר ובמשך שלושים שנה שיפצתי ארבע מכוניות וששה אופנועים. עם הזמן התעניינתי יותר ויותר במכוניות, למדתי וצברתי עליהן ידע רב. אני בעיקר אוהב מכוניות עתיקות משנות החמישים ולכן אני מתרכז בהן.

אני ומשפחתי במכונית

אני חבר במועדון החמש שזהו מועדון של אנשים שאוהבים מכוניות קלאסיות עתיקות. אנו נפגשים לפחות פעם בשבוע, יוצאים לטיולים ביחד ומעשירים את הידע אחד של השני בעניין. תחביב זה זה נותן לי הנאה גדולה וסיפוק רב לראות את המכוניות לאחר השיפוץ שבעצם הן חוזרות להיות כמו מכוניות חדשות שיצאו מהמפעל.

אני ונכדי היקר נועם

הערכים החשובים של המשפחה: אחדות ואהבה של כל המשפחה, מפגשים משפחתים, שמחות ביחד, תמיכה הדדית, הערכה וכבוד הדדי, משפחתיות זה הערך החשוב ביותר מכיוון שהוא כולל בתוכו את כול אורח החיים המשותפים של המשפחה ביום יום, מכיוון שכל בני משפחתנו גרים באותו בניין נוצר שיתוף פעולה הדוק ויום יומי.

עם משפחתי האהובה

הזוית האישית

סבא יוסף: מאוד נהניתי מהתוכנית, היא נתנה לי אפשרות להיות עם נועם הנכד שלי ולבלות אתו זמן ביחד. התוכנית קירבה והעמיקה את הקשר בינינו ולמדנו אחד על השני. יותר התוכנית הייתה מאוד מושקעת ומקצועית.

נועם הנכד המתעד: נהניתי לעבוד עם סבי להקשיב לסיפורים ולהיפגש אתו בבית הספר.