מאגר סיפורי מורשת

שורש המשפחה – אדטו

שמי חיה אדטו, מוצא המשפחה של אבי איטלקי. משם עברה המשפחה לטורקיה וגרה בכפר קטן בגבול בולגריה ויוון. ליד הכפר הייתה עיירה יהודית בשם אדירנה שמנתה כ- 100,000 יהודים, ובזכות זה הייתה השפעה יהודית על כל האזור. היו שם בתי כנסת, בתי ספר יהודים, וכל האווירה הושפעה מהיהדות.

אני עם ההורים שלי

נולדתי בכפר סבא, טרום מדינת ישראל

נולדתי בכפר סבא בזמן מלחמת העולם השנייה (1938).  המצב בארץ היה קשה מאוד מבחינה כלכלית וגם מבחינה בטיחותית. ההורים שלי יעקב ושרה עלו לארץ מטורקיה, עלייה ציונית ומתוך רצון להתיישב בארץ ישראל. כאמור החיים בארץ היו קשים וההתמודדות בחיים היומיום הצריכו כוחות פיזיים ונפשיים. עבודה ופרנסה באותם ימים הייתה קשה להשגה, ולכן הייתה צריכה להיות תמיכה כל שהיא כדי לשרוד. אבא שלי, שדאג לדבר עוד בהייתו בטורקיה, הגיע עם כסף שעזר למשפחה להתמודד ולהתקיים במשך שבע שנים, שבהן כמעט לא עבד אלא לפי הסידור שהיה קיים בארץ – כל מתיישב מקבל יום עבודה בשבוע וזה היה צריך לעזור לפרנסה.

מאורעות הדמים בארץ

לתוך אורח החיים הזה נולדתי בתקופה שבה היו מאורעות בארץ, קבוצות של ערבים שהתארגנו בכל האזורים כדי להבריח את היהודים שהגיעו זה מקרוב. להכות בהם ולהרוג ככל שאפשר כדי שהאוכלוסייה היהודית לא תגדל והשטחים יישארו שלהם.

האוכלוסיה הערבית עשתה ככל יכולתה להבריח את היהודים ולהתיישב בכל ארץ ישראל. המאורעות, הרדיפות, הרציחות, נמשכו לאורך השנים ואז שלט בארץ המנדט הבריטי שתפקידו היה להשליט סדר בין שתי האוכלוסיות – דבר שלא כל כך צלח, כי המצב בארץ היה של מלחמה סמויה וכל יום היו מאורעות וצווים חדשים שהגבילו את האוכלסיות והגיעו עד להתקוממות ומרד מידי יום. דבר שגרם לחוסר שקט, למתחים ולמלחמה.

בילדותי בכפר סבא

המעבר מכפר סבא לתל אביב – המצב הכלכלי בארץ

המשפחה שלי, בגלל המצב הכלכלי הקשה, עברה מכפר-סבא לתל-אביב בשנת 1942.

תל אביב העיר, העברית הראשונה, הייתה מפוצלת. היו בה שכונות יהודיות מצד אחד ושכונות ערביות מצד שני, לא הייתה עוינות בין השכונות כל הזמן אך מידי פעם פרצו אירועים קשים של אלימות וזעם. אנחנו כמשפחה גרנו על התפר בין השכונה היהודית לערבית, היו חששות של יציאה מהבית בשעות החשכה, וכל התושבים הסתגרו בבתים. האווירה הייתה מתוחה ולא היה נעים לנו כילדים לשחק ברחובות כמו שהיה מקובל בשכונות היהודיות המרוחקות ביפו.

כילדה בגן חובה היית בן של הגננת ימימה אבידר-טשרנוביץ שהיתה כבר אז סופרת ילדים ידועה.

 תמונת תעודה מגן חובה 

המשחקים בשכונות הדרומיות של תל אביב

הילדים בתקופה הזאת שיחקו בעיקר ברחובות ולא היו באזור מגרשי משחקים או מועדונים, הילדים התחלקו לפני קבוצות גיל ושיחקו במשחקים שהיו מקובלים אז. על פי הזכור לי הילדים הגדולים בני עשר ומעלה שיחקו (במידה והיה להם כדור או שיצרו כדור מסמרטוטים).

משחק שנקרא מחניים קטן – שבו שני ילדים הגבוהים עמדו בקצוות וכל יתר הילדים עמדו באמצע וניסו להתחמק שהכדור לא יגע בהם. במידה והכדור נגע בהם, על ידי שני הילדים בקצוות היה לעזוב את המשחק, כך עד שכל הילדים באמצע נפסלו והתחיל משחק חדש.

היה משחק נוסף  שגם הוא היה שייך לילדים הגדולים שנקרא  "מחניים הגדול"  שם היו שתי קבוצות יריבות שכל קבוצה מטרתה הייתה  "לפגוע" בילדים מהקבוצה הנגדית ולהוריד אותם מהמשחק, שנשארה עם הכי הרבה ילדים – ניצחה.

הילדים הקטנים יותר שיחקו בכל מיני משחקים אחרים כמו קלאס, שאז שירטטו בגיר על המדרכה ציור של קלאס ואז בעזרת אבן העבירו אותה  עלפי השרטוט בלי לגעת בקווים של השרטוט. (אם האבן פגעה בקו, הילד המשחק נפסל והתור עובר לילד הבא).

היו עוד הרבה משחקי רחוב כמו חמש אבנים, בכל מיני ווריאציות כשישבו על המדרכה וכל ילד בתורו היה צריך להרים את האבנים מגב היד בלי שהם יפלו. במידה ונפלה אבן הילד נפסל והתור עבר לילד הבא אחריו .

המגורים בשכונה הדרומית של פלורנטין

הבניין שבו גרה המשפחה היה אחד הבתים הגדולים ביותר בתל אביב, הוא היה בן 5 קומות, 2 כניסות ו- 24 דירות . בכל דירה שהיו בה 3 חדרים  גרו בן 2-3 משפחות. הצפיפות הייתה רבה, מספר הילדים בבניין היה גדול כך שאפשר היה ליצור משחקים גם בתוך הבניין – הייתה מסביב חצר גדולה לכל הבניין, כך שהיה מקום להרבה משחקים להרבה ילדים.

ביה"ס אליאנס כי"ח של פעם

בגיל שש התחלתי ללמוד בבית ספר יסודי שנחשב לפרטי, ביה"ס אליאנס – כל ישראל חברים, שהשפה העיקרית הייתה צרפתית וחלק מזערי היה בעברית – כל זאת עד הקמת המדינת ישראל בשנת 1948. אחרי קום המדינה, השפה העיקרית בביה"ס הייתה עברית.

היחס והמשמעת בבית הספר היו של כבוד והערכה ללא כל ביקורת של הילדים או ההורים. העונשים למראית עין היו קשים אך כמעט ואף פעם לא השתמשו בהם באופן מעשי אלא להפחדה בלבד. תלבושת אחידה הייתה חובה ואי אפשר היה להגיע לבית הספר בלעדיה. התלבושת כללה שמלה או סינר בצבע כחול, צווארון לבן, והכל מגוהץ ונקי.

רוב המורים בבית הספר הטביעו את חותמם בהתנהגות ויחס לילדים במקצועות שלימדו, האווירה הייתה נינוחה וההתייחסות הייתה אישית לכל תלמיד. זאת הייתה האווירה עד לגמר מלחמת השחרור [ 1949-1950]

 תעודת כיתה א' בי"ס אלאנס

המעבר לגמנסיה הרצליה בעקבות מלחמת השחרור

בגמר המלחמה, כיוון שבית הספר נפגע, למדנו זמנית בגמנסיה הרצליה הישנה ושם קם שבט צופים ששמו היה "עציון" ושם הקבוצה שלי נקראה " דגנית". זה היה כשאני הייתי בכיתה ה'.

בשנים אלו המצב בארץ היה קשה גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה מדינית. זאת הייתה המדינה שבדרך, היה חוסר במזון לתושבים ונוצר מצב של חלוקת מזון מינימאלית לכל משפחה. חלוקת המזון נעשתה כך שנוצרו תורים ארוכים ואנשים המתינו שעות עד לקבלת המזון שהגיעה להם.

המעבר לבית ספר "גאולה" למסחר

לאחר בית הספר היסודי שהיה בית ספר אליאנס- כי"ח עברתי ללמוד בבית ספר תיכון ע"ש "גאולה" שהיה בית ספר למסחר, לאחר מכן למדתי בתיכון עירוני ערב א'. כנערה בת 16 עבדתי בבוקר החברת החשמל במסגרת "הנוער העובד" ובערב למדתי את לימודי התיכון.

מלחמת סיני והגיוס לצה"ל

בינתיים פרצה בארץ מלחמת סיני וכל ילדי כיתתי התכוננו לצאת לצבא. בצה"ל שירתתי בחיל רפואה בבית חולים "ג'וליס" שבדרום.

בשרות הצבאי שלי

התקופה הייתה קשה, היו פדאיונים ערבים שהיו חודרים לישובים בארץ ויוצרים הרג רב וקשה היה להתגבר על בודדים ערבים שפגעו בישובים.

חתונה והקמת המשפחה

התחתנתי בשנת 1960, בן זוגי למד איתי בתיכון שם הכרנו והחלטנו ולהקים משפחה, נולדו לנו שלושה ילדים שהתקדמו יפה בלימודים עד שבשנת 1979 נסענו לארצות הברית בעקבות עבודה של בן זוגי.

בחתונה  של חיה ויוסי

גרנו בפילדלפיה שנה ומיד לאחר מכן עברנו לקליפורניה. ההתנסות הייתה מעניינת גם לנו כהורים וגם לילדים שהתנסו בבעיות השפה החדשה האנגלית וגם בבעיות של אורח חיים שונה. חזרנו לארץ לאחר ארבע שנים בארצות הברית. עם כל הקשיים של חזרה לארץ. חזרנו לארץ והשתלבנו בכל מעגלי החיים

המשפחה היום

כיום אנו ממשיכים לגור בתל אביב, הילדים גדלו והם גרים בסביבה. כל אחד הקים את משפחתו אנו מקפידים על קשר קבוע עם כל בני המשפחה. ונפגשים קבוע מידי שבוע ביום שישי לקידוש ומפגש משפחתי שהפך לאירוע מלכד שקושר את הנכדים ובני המשפחה ביחד.

הזוית האישית

סבתא חיה: התרשמתי שהנושא מאוד חשוב ותורם לקשר המשפחתי שלנו כמשפחה גם מעבר לחיזוק הקשר עם נכדתי אלמוג. הדבר גרם לכל המשפחה להיות מעורבת בנושאים שאלמוג ואני עברנו אותם יחד במסגרת תכנית חשובה זו.

אלמוג: באופן אישי מאוד נהנתי מתכנית הקשר הרב דורי, המפגשים חיזקו את הקשר ביני לבין סבתא חיה ועזרו לי להבין ולהכיר איך חיו פעם בארץ וזה גרם לי להעריך את החיים שלנו עכשיו.

אני וסבתא שתינו בגיל 11