מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בקזבלנקה שבמרוקו ב- כט' בנובמבר 1947,יום הצבעה באו"ם להקמת מדינת ישראל.

 

מרוקו הייתה מדינת חסות של צרפת. בשנת 1955 בהיותי בת 7 היו הפגנות אלימות כלפי הצרפתים והיהודים. העם המרוקאי רצה עצמאות מהשלטון הצרפתי ולכן הייתה התקוממות. מלך מרוקו נאסר ע"י הצרפתים והוגלה למדסקר. ההפגנות והאלימות גברו, יהודים וצרפתים נהרגו.

 

בהיותי ילדה בכיתה א' בדרכי לבית הספר חילוני מואיז – נאון ראיתי המוני ערבים מפגינים היה פחד ללכת ברחוב. בבית הספר למדנו צרפתית והייתה לנו תלבושת אחידה. כתבנו בדיו כסת. כילדה המשמעת הייתה קשה עבורי, תלמיד שלא הביא ציוד ולא שמר על סדר וניקיון, המורה הכתה אותו בסרגל על קצות האצבעות.

 

קזבלנקה הצטיירה בעיני כעיר יפה מודרנית. מגג הבית ראינו את הנמל השקפנו על האוקיינוס האטלנטי הכחול. ביקרתי בבית קולנוע וצפיתי בסרטים כמו: שמשון ודלילה, טרזן ועוד. בילינו בים, ביקרתי בגן חיות, תערוכות, פארקים ונסעתי בכרכרה. ראיתי אוטובוס בקריסמס, החנויות והרחובות מקושטים וסנטה קלאוס השקיף בחלונות הראווה.

אבי מסעוד קבסה מצאצאי גרוש ספרד, נולד באגדיר. אימי שרה נולדה באסואירה, או בשמה הפורטוגזי, מוגדור. הם נישאו ועברו לקזבלנקה. בקזבלנקה גרנו ברחוב רודשאפי 79 בית ישן. לאבי חנות טקסטיל. אימי הייתה תופרת.  

 

הינו 8 אחים. האח מקס עלה לארץ בשנת 1954, בגיל 17 עם תנועת נוער והתגייס לצבא. אח נוסף בן 19 למד בצרפת. אימי רצתה לעבור דירה ליד הים. הלכתי אתה לסוכנויות, ראינו יהודים פצועים וחבושים שסיפרו שהיו פרעות והמפגינים פגעו בהם. המצב הטריד את אימי, היהודים חששו. בשנת 1955 כשהצרפתים עזבו את מרוקו והיהודים חששו מפגיעות, החליטו הורי, לוותר על רעיון מעבר הדירה ולעלות לארץ ישראל.

 

הם ארזו את מטענם בארגזי עץ גדולים. שני זוגות אופניים ומכונת תפירה "זינגר", בדים מהחנות, קופסאות שימורים, כי ידעו שיש מחסור של מזון בארץ. אני זוכרת שהתרגשתי מאוד. בדצמבר שנת 1955,  בשעות הבוקר המוקדמות אימי הלבישה אותי, הבנתי שאנחנו עולים לישראל נסענו לנמל בקזבלנקה הורים ושישה ילדים. 

 

עלינו לאוניה "קוטוביה" והפלגנו לצרפת. באנייה שהינו היה אולם ענק עם מיטות קומותיים. יחד עם כל העולים, זו הייתה מעין אניית מעפילים. זכור לי,  המעבר האנייה במייצרי ג'יברלטר , ים סוער. הנוסעים על הסיפון חגורים בחגורות הצלה כתומות. כולם עמדו והתפללו. נתקפתי במחלת ים. הגענו למרסיי בצרפת, למחנה קורדרנס שם בביתנים קמרי גג שהינו עם משפחות נוספות. נשלחתי  ללמוד בכיתות לימוד ובהם סיפרו לנו על ישראל. 

 

כעבור מספר שבועות הפלגנו באוניה "ירושלים" לישראל, בתאריך 15/1/1956 הגענו בבוקר לנמל חיפה. הנוסעים עמדו על הסיפון, התרגשו למראה של חיפה על הר הכרמל וכיפת זהב של המקדש הבהאיים בחיפה. 

בנמל נעשו סידורים, הועלינו במשאית ונשלחנו לדרכנו. הגענו בערב למעברה באופקים. גשם ירד, הלכנו בבוץ. קיבלנו פחון, מיטות מהסוכנות, עששית, שק תפוחי אדמה. אחותי בכתה ואמי צחקה. נעלי הליכה שלה היו מרוחות בבוץ. למחרת העבירו אותנו לצריף מרווח יותר.

 

כעבור 3 חודשים עברנו לקיסריה לבית אבן. שם למדתי בכיתה א' בבית ספר אור עקיבא. מבצע קדש היה בתאריך -56106 . אחי מקס השתתף בו. בלילה האפילו את החלונות. ההורים היו מודאגים. מזון ניתן לקנות אז רק בתלושי הקצבה. החלב והלבן סופקו בבקבוקים. היו מקררים  שקוררו על ידי לוח קרח. הבישול היה גבי פריימוס. בלילה היה אור מעששית נפט. שחקנו בדיונות חול.

 

הייתי חברה בתנועת נוער עם החולצה הכחולה. לאחר מבחני סקר שעברתי בהצלחה, יכולתי ללמוד בתיכון "תחכמוני". הלימודים בתיכון היו אז בתשלום. בשנת 1966 סיימתי לימודי בכיתה י"ב. התחלתי את לימודי בבית ספר לאחיות מוסמכות בבית חולים הדסה ת"א, שהיה ברחוב בלפור. מלחמת ששת הימים פרצה בתאריך 6765 . אחי דוד נפצע במלחמה, אני עבדתי בתקופה זו  בבית חולים באיכילוב. 

 

בית חולים הדסה, הבניין ברחוב בלפור, סוף שנות ה-20

 

שנה לאחר מיכן הכרתי במסיבת קורס קצינים את יעקב קריגר. בשנת 1970נישאנו. אמיר אבא של נועם נולד בתאריך 1971115. אחריו נולדו דני ומיגל. עבדתי בבית חולים כאחות אחראית בחדר מיון, כמפקחת ולקראת הפרישה כסגנית אחות ראשית. לאחר הפרישה למדתי בקורס מורה דרך. כיום אני תחקירנית ומדריכה במוזאון נתניה בהתנדבות. אני מתנדבת בבתי ספר, מציירת ומטיילת.

יהדות מרוקו – יהדות מרוקו הייתה הקהילה הגדולה ומהקהילות החשובות של יהדות ארצות האסלאם. 

בית החולים הדסה בתל אביב – בית החולים הדסה תל אביב או בשמו הרשמי האחרון בית החולים העירוני-ממשלתי ע"ש ישראל רוקח היה מוסד רפואי שפעל בתל אביב משנת 1918 ועד 1992. מיקומו הגאוגרפי השתנה מספר פעמים במשך השנים, אך במרבית 74 שנות קיומו עמד ברחוב בלפור 8.

תשע"ה