מאגר סיפורי מורשת

שלום, שמי רונית פלג (קסל). נולדתי בתאריך 19.03.1951 בארץ ישראל בחיפה להוריי תאודור ומרים. הוריי מרים (מריה) קסטן ויעקב תאודור (תאו) קסל הם ילידי גרמניה. אמי מהעיר אוברהאוזן שליד קלן ואבי מברלין. הוריי נפגשו בישראל בשנת 1940.

אבי (תאו) עזב את גרמניה בגיל 17 לאחר עימותים עם נערים על רקע יהדותו, ועבר ללמוד באנגליה. שם סיים את תיכון מקצועי בנושא מלונאות, התחיל לעבוד באנגליה וגם שם היה מעורב בקטטה על רקע יהדותו. הוא עבר לעבוד על אונייה בבעלות יהודית וכך הגיע לישראל. אמי (מרים) עבדה בבית מסחר יהודי ויום אחד כשיצאה מהעבודה, התנפלו עליה נאצים כאשר ראו שהיא בלונדינית עם עיניים כחולות, ותקפו אותה על כך שהיא עובדת אצל יהודים.

ילדותי

נולדתי בחיפה בחורף שזכור במיוחד כיוון שירד בו שלג כבד (הראשון מאז 1870 בישראל), בשנת 1951. עד גיל 10 גרנו בהדר הכרמל מול בניין ההסתדרות, ואז עברנו לגור בהר הכרמל. הדירה שקנו הוריי הייתה במתחם שנקרא 'שיכון בתי זיקוק', זה מאחר והבתים שם נבנו בתקופת המנדט על ידי הבריטים עבור מנהלי בתי הזיקוק. המתחם היה מגודר עם שער ושומר, בחלק ממנו היה מגרש גולף, שם אני וחבריי הלכנו לאסוף את כדורי הגולף שנשארו בשטח.

חבריי ואני הרבנו לשחק במתחם בדברים כמו טיפוס על עצים, טיולים בוואדי. שיחקנו גם גולות, חמש אבנים, קפיצות בחבל, חמור ארוך, "תקיעות", מחבואים, תופסת ומחניים ובקיצור – הרבינו לשחק בחוץ. החדר של חברה שלי היה ממוקם מול חדרי, אז אני והיא עשינו טלפון שהיה מורכב מכוסות לבן וחוט.

למדתי בבית הספר הריאלי כאשר בכיתה י' צורפו אלינו חניכי הפנימייה הצבאית, ומכתה י"א היה לי חבר פנימיון מאילת. בחופשים היינו נוסעים לאילת, למרות שהוריי לא היו מרשים לי. היינו חברים למשך חמש שנים ונפרדנו בתקופת הצבא. עובדה מאוד משמעותית עבורי היא שבהמשך חיי מתוך בני המחזור שלי – בעקבות מלחמת יום כיפור – שמות רבים מהם מופיעים על אנדרטאות בגולן ובמקומות אחרים, רובם בוגרי הפנימייה הצבאית.

חפץ העובר במשפחה – שלט המרפאה של דודתי

הוריי אמנם הצליחו להגיע לארץ אולם דודתי, אחותו של אבי, נשארה בברלין בזמן מלחמת העולם השנייה. שריד מסיפורה הוא השלט של המרפאה שלה. השלט הגיע מגרמניה עם סבתא של סבתא שלי וכיום הוא נשמר בבית של נכדתי (רוני פלג), ונמצא ברשות המשפחה שלה משנת 2006.

השלט עשוי ממתכת עם מסגרת עץ בגודל 40 על 25 ס"מ. החפץ שימש לסמן היכן נמצאת המרפאה. השלט, כאמור, היה שייך לדודה של סבתי, בחרתי להציג את התמונה הזו כי יש הרבה מה לספר עליה: בקיץ 1938 היטלר כבר היה בשלטון בגרמניה, אך המלחמה לא הגיעה לישראל. בשנת 1942 אילזה דודתי ובתה אדית ברחו לכפר בגרמניה, שבו אחת המטופלות של אילזה (שהייתה רופאה) החביאה אותה ואת בתה בביתה, אך אחד מאנשי הכפר הסגיר את אילזה ובתה לנאצים.

אילזה ובתה ברחו אל נהר שבו אילזה לקחה רעל אך בתה – שגם לה היה רעל בפה – לא בלעה אותו ונשארה לבדה. אילזה נפטרה בעשרים לדצמבר 1943 בשעה חמש וחצי. אדית ניצלה, אך לאחר זמן קצר הנאצים תפסו אותה והעלו אותה על הטרנספורט האחרון מברלין לאושוויץ, שם נפטרה. המטופלת של אילזה שהחביאה את אילזה ואדית בביתה קיבלה תעודת חסידי אומות עולם.

שלט המרפאה של דודה אילזה 

הזוית האישית

סבתא רונית: מפגש זה וגם הקודמים מאוד חיברו ביני לבין רונצ'וק.  שמחתי שהתעניינה בקורות משפחתי וגם בסיפורי הילדות שלי, למרות שחלקם די הביכו אותה.

רוני הנכדה המתעדת: אני חושבת שמפגשי התכנית היו מאוד מהנהים. היה מלמד עבורי לשמוע את הסיפורים של סבתוש וללמוד מהם. אני חושבת שזה מאוד חשוב שנקשיב לסיפורים של סבא וסבתא ונלמד מהם, מכיוון שמאוד חשוב לדעת על ההיסטוריה שלנו – גם כדי שנוכל לספר את הסיפורים לדורות הבאים, וגם לעצמנו – שנדע על ההיסטוריה של משפחתנו.