מאגר סיפורי מורשת

שמי ינאי, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם סבי, אברהם טווסי. יחד אנו מתעדים סיפור מחייו ומנציחים אותו במאגר המורשת של התכנית.

שמו של סבא שלי הוא, כאמור, אברהם טווסי אך לפני עלייתו ארצה ענה לשם אברהם בלוק. סבי נולד בשנת 1941 בעיר בדרום טורקיה הנקראת גזיאנטפ. סבי התגורר תחת קורת גג אחת עם חמשת אחיו ואחותו וארבעה אחים חורגים. אביו ואמו נולדו בסוריה בעיר ששמה חלב. בשנת 1951 עלה סבי ארצה יחד עם משפחתו, אשר רכשה דירה ביפו, שאז הייתה נטושה בעקבות המלחמה, ברחוב ששמו 60.

בטורקיה חייו של סבי היו קרובים מאוד לדת ולמסורת היהודית וזה בגלל שאביו היה מאוד קרוב לדת והחשיב את עצמו אדם דתי, מסורתי, ואפילו מדי שבת נהגו ללכת כל בני המשפחה לבית הכנסת. על אף שחיו בטורקיה לא ויתרו על זהותם היהודית. בבית דיברו ערבית אך בחוץ נהגו לדבר טורקית. בטורקיה אביו היה סוחר בדים ואמו הייתה עקרת בית כפי שהיה נהוג באותה תקופה. בשנת 1951, כאשר החליטו לעלות ארצה, שיכנו אותם במעברה למשך שבועיים, עד שאביו, שהיה לו זהב ששמר לחיסכון, השתמש בו כדי לצאת מן המעברה ולהקים בית מכובד בארץ ישראל כפי שחלם ודמיין.

בהמשך, לאחר שיצאו מהמעברה והתמקמו בדירתם ביפו, החליט אביו לעשות שיפוץ, אך לא ידע מה טמון בסתר מתחת ליסודות דירתו. במהלך השיפוץ מצאו מתחת לרצפה "אוצר". כיוון שהבריטים היו בטוחים שהם הולכים לחזור, הם השאירו בכל מני מקומות בארץ, נשק, זהב והרבה כסף שתכננו לקחת כשיחזרו, אך כמובן זה לא קרה. כאשר ההורים של סבי שיפצו את דירתם ביפו נמצאו הרבה כלי נשק, תחמושת וזהב שהחביאו הבריטים בתקופת המלחמה, מתחת לרצפת דירתם. אביו של סבי החליט למכור הכל ובכסף לקיים חיים ברמה גבוהה יותר, להשלים את השיפוץ ולחיות בכבוד. בעיר שגרו בה היו הערבים והיהודים חברים טובים, הם חיו בידידות ואף סבא שלי מספר שמשפחתו ושכניהם הערבים נהגו לבלות הרבה ביחד.

סבא אברהם

סבא שלי היה רק בן 11 כשהוחלט שילמד בישיבה באזור, אך לא התמיד בנוכחותו שם. בזמן שהיה לו, נהג לעזור לאביו שפתח חנות ירקות ביפו. מדי פעם היה מוכר סברס בשכונה ועוזר לאביו עם המכירות, דבר זה היה נחוץ והוריד מכתפיו של אביו עומס רב.

כשגדל והיה בן 17 הוציא רישיון נהיגה. בהמשך בשירותו הצבאי שירת בתור נהג זחל"ם ונהג תובלה. כשהשתחרר, החליט שהוא רוצה להיות נהג מונית וכך היה, הוא השיג קוד המאפשר לו להיות נהג מונית וכשהיה בן 21 כבר הפך לנהג מוסמך והחל להרוויח מזה כסף. עד אז עבד בעבודות מזדמנות. כשהיה בן 24, בשנת 1967 בפרוץ מלחמת ששת הימים, הוא גוייס כנהג זחל"ם והוביל אמצעי לחימה ממקום למקום.

סבא עם סבתא פרידה

בהמשך חייו הכיר את סבתי, פרידה ענתבי היה שמה, עד שהתחתנו והפכה לפרידה טווסי. אף על פי שהשניים גרו בטורקיה לא רחוק אחד מהשני, לא נפגשו אף פעם. כאשר היא ומשפחתה עלו לארץ, רק כמה בניינים הפרידו בין דירתה שלה לשל בעלה לעתיד, סבא שלי. שניהם גרו ברחוב 60 ביפו. בשנת 1967, בעוד שסבא שלי היה במשמרת כנהג מונית סבתא שלי, אביה של סבתא, סבתא ואחותה מיהרו לאירוע. לגמרי במקרה, סבא שלי עבר שם עם המונית והציע להסיע אותם. סבתא שלי והוא ישבו ביחד אחד ליד השני ודיברו לאורך כל הדרך, גם בדרך חזור סבא שלי הציע להחזיר אותה הביתה, וכך יצא להם לדבר הרבה ולקבוע להיפגש. לאחר שנה של זוגיות קבעו להתחתן, וקיימו את חתונתם בבית הכנסת.

אחרי החתונה השכירו השניים דירה בחולון ושם נולד ילדם הראשון (1969), לאחר שנתיים שגרו בדירה השכורה בחולון קנו דירה בבת ים, סבא שלי סיפר לי שלא עלתה יותר מ-35,000 לירות. באותה תקופה אבא שלו שהיה חולה סכרת נפטר (1970). לאחר כמה שנים סבא שלי הכיר בחור שהציע לו לפתוח חנות עופות ולהיות שותף בה, בזמנו הבחור היה נראה אמין והגון. לכן סבי החליט להסכים להצעה והשקיע ממיטב כספו בכדי לפתח את העסק המשותף, ואף מכר את המונית שלו מכיוון שהיה מאוד בטוח בעסק. כעבור שבועות שעבד בלי הפסקה, השקיע שעות ארוכות כל יום כדי שהעסק ימשיך לעבוד, שם לב שלא מגיעים אליו רווחים, ושהכסף חומק לו מבין האצבעות. כאשר הבין שהשותף שלו לא היה אמין כמו שחשב, נעל את העסק, מכר אותו ולעולם לא נפגש איתו שוב. כתוצאה מכך הפסיד הרבה כספים שהיו נחוצים לו. באותה תקופה כבר היו לו שני ילדים, בנים, לכן החליט לחזור לעבודתו כנהג מונית ומאז ועד היום דבק בה. וכך גם שירת לאורך כל מלחמה, מלחמת יום הכיפורים שגם נפצע בה, אבל שוקם, ומלחמת לבנון, גוייס כנהג תובלה.

סבא שלי הוא יחיד ומיוחד: מהיותו קטן ידע מהי עצמאות, תמיד היה בראש סדרי העדיפויות שלו, המשפחה והקרובים אליו. כל דבר שעשה היה למענם – העבודה הקשה, העובדה שהוא לא ויתר, על אף הנפילות והכישלונות שהיו לו בדרך. גם כשהיה ילד ידע איך לתרום את חלקו עבור המשפחה ועזר לאביו בחנות. עד היום הוא לא מוותר לעצמו, הוא שומר על אורח חיים בריא, ויכול ללמד אותנו דבר אחד או שניים.

היום סבא שלי בן 82 יבל"ה צלול ואפילו בכושר, גר באותה דירה בבת ים שמכילה בתוכה כל כך הרבה זכרונות יפים שאני שמחה לשתף במעט מהם. הוא וסבתא שלי ז"ל הביאו לעולם חמישה בנים: מורדי, צביקה, שרון, יניב ורועי, שאחד מהם הוא במקרה אבא שלי – שרון.

הזוית האישית

ינאי הנכדה המתעדת: הייתה לי הזכות להכין את הסיפור הזה, אני גאה מאוד בסבא שלי ובמה שהוא עבר בחייו. אני חושבת שזה נותן המון פרופורציות, גם לשמוע איך הוא כלכל את עצמו ובהמשך את משפחתו היה מעורר השראה בעיני. אני שמחה שזכיתי לשמוע על מעט מהזכרונות, רגשות, חוויות, קשיים, שעבר לאורח חייו, על איך הכל התחיל, הנישואין, המשפחה, הביחד שהוא וסבתא שלי ז"ל יצרו, אני מודה להם מאוד על כן.

סבא אברהם: כששמעתי לראשונה על התוכנית הייתי מאוד מופתע אך שמח. מופתע כי מעולם לא שמעתי על תוכנית שכזאת ושמח גם כי זה מגדיל את זמן האיכות שלי ושל נכדתי, אבל גם בגלל שאני יכול לספר את הסיפור שלי. תחילה חשבתי שהסיפור שלי לא מעניין לכן קצת חששתי מלספר אותו לעולם, ועכשיו אין מאושר ממני שיכולתי לספר אותו, אני מודה על הזדמנות זו.