מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

נדודים ואומץ – מתכון לחיים טובים

סבתא לאה ואלון בפתיחת הקשר הרב דורי
סבתא לאה בצעירותה
סיפורה של לאה אבן צור - סיפור עלייתה לישראל

שמי אלון שחר, אני משתתף בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבתא שלי, לאה אבן צור, ממנה שמעתי את סיפור משפחתנו ויחד תיעדנו את הסיפור שלה.

ההורים של סבתא לאה – סבא רבא וסבתא רבתא שלי 

סבתי לאה נולדה בשנת 1947, לבית משפחת איזנשטיין. לאימא שלה קראו חנה, והיא נולדה בפולין בעיירה בשם טרוקי. לאביה קראו משה והוא נולד בפולין בעיירה רייביץ. סבא רבא שלי, משה, הגיע לישראל בשנת 1935 לפני מלחמת העולם השנייה. סבתא רבתא שלי, חנה, הגיעה לפניו, הם הכירו בארץ ופה גם נולדה סבתא שלי לאה, בהוד השרון, שאז נקראה המושבה מגדיאל.

סבתא רבתא, חנה הגיעה לארץ לבדה, היא התייתמה בגיל צעיר. בארץ היו לה בני דודים שתמכו בה בתחילת דרכה בארץ ישראל. היא התגוררה אצלם עד שהכירה את סבא רבא, משה. הם התחתנו על גג הבית של בן דוד שלה, ששמו בן אליעזר (משפחה ציונית מאוד שאהבה את ארץ ישראל).

משפחתו של סבא משה נספתה בשואה, ההורים וגם שבעה אחים ואחיות. סבא משה הגיע גם כן לבדו לארץ. היו לו בארץ חברים מבני העיירה שהגיעו לפניו. סבתא לאה נולדה במושבה מגדיאל ויש לה אח גדול ממנה בחמש שנים שמו יחיאל. לאחר שסבא משה וסבתא חנה התחתנו, הם גרו בצריף קטן ורעוע במגדיאל, שהייתה אז היישוב הקרוב ביותר לקלקיליה – קלקיליה, יישוב ערבי קרוב לגבול היום. מידי לילה ירו ערביי קלקיליה, על היישובים היהודיים הקרובים, אבל הם לא וויתרו, הם נשארו במקום. הם היו חלוצים אמיתיים שהאמינו בהקמת  מדינת ישראל ויישובה.

בלילות סבא רבא, משה היה יוצא לשמירה. לשומרים קראו 'גפירים', בעברית 'נוטרים'. ביום סבא משה עבד במאפיה. סבתא חנה יצאה בלילות לאסוף תפוחי אדמה, למרות הירי מקלקיליה.

הילדות של סבתא לאה

כאשר סבתא לאה נולדה כבר היה להוריה בית מאבן במקום הצריף. בית שקיים עד היום.

כשסבתא הייתה בת שנה, עברו הוריה לשכונת נחלת יצחק בתל אביב, בשנת 1948. בשכונה זו היא הלכה לגן הילדים ואחר כך לבית הספר 'איילון', שם למדה עד כתה ד'.

סבתא מספרת:

"עברו עלינו חוויות ילדות של משחקים בחצר, עם ילדי השכנים. הבתים היו קטנים מאוד, לכן כל המשחקים היו משחקי רחוב, כמו: משחקי חבל, משחק שלוש מקלות, משחקי תופסת, מחניים, משחקי מכולת, חמש אבנים. האבנים היו מחלוקי נחל ומאוחר יותר מריבועי מתכת.

בבית ספר איילון לא היו מספיק כיתות לימוד, לכן למדנו במשמרות – קבוצה ראשונה למדה בשעות הבוקר וקבוצה שנייה בשעות אחר הצהריים.

תקופת בית הספר והלימודים

לקראת כתה ה' סבתא עברה לגור באילת, שם היה רק בית ספר עממי אחד.

בזכרונה של סבתא נחרט שבכתה ח', כאשר נערך משפט אייכמן, בזמן ההפסקות, השמיעו להם את שידור המשפט ברמקול בפרוזדור, וכולם היו מרותקים וקשובים. התקופה של הבית ספר באילת הייתה מאוד משמעותית בילדותה. בהמשך עברה לתיכון באילת ומשם עברה לאלוני יצחק (באזור בנימינה) שהיה תיכון עם פנימיה. החוויה שם הייתה אווירה של חברות אהבה ועזרה אחד לשני.

זיכרון חשוב מהתקופה בפנימיה – מידי יום שישי, קבוע, בסביבות השעה חמש, התקבצו כולם לבושים בחולצות לבנות לקבלת שבת שהייתה מאוד מרשימה עם מקהלה וכלי נגינה, שרו שירי שבת וכולם הצטרפו לשירה.

תקופת הבגרות

לאחר שנתיים, ביחד עם חברה טובה, עברה ללמוד בסמינר 'בית ברל', סמוך לכפר סבא. שם הייתה ארבע שנים גם כן בתנאי פנימיה. המורים שלימדו את סבתא היו אוהבי טבע ובעלי חיים. סבתא זוכרת את ההשקמה בכל בוקר למשמע ציוץ הציפורים.  סבתא מספרת: "מידי שבוע יצאנו בשעה חמש בבוקר להקשיב ולזהות את הציפורים בסביבה. כמו כן ערכנו סיורים רבים הקשורים לצמחיית ארץ ישראל". עד היום סבתא זוכרת ויודעת שמות של הרבה צמחים וציפורים ומקנה לי (אלון) ידע ודעת בנושאים אלה.

סבתא ממשיכה לספר: "בשנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים. היינו קרובים לגבול (שוב, אותה קלקיליה). משם הפגיזו את האזור, בעוד אנו נבחנים בחינות  סוף שנה ובחינות הגמר, וזו היתה חוויה לא נעימה".

שירות צבאי

לאחר סיום הלימודים בסמינר, סבתא התגייסה לצבא. היא שירתה כמורה חיילת. היא גרה בדירה עם מספר חיילות, במושב מגדים, ומשם יצאו לעוד יישובים בסביבה, ללמד את התושבים, העולים החדשים, עברית, קרוא וכתוב. לפרויקט זה קראו: "ביעור הבערות". סבתא וחברותיה לימדו עולים שהגיעו מארצות שונות, ללא ידיעת השפה העברית, וחלקם לא ידעו אף קרוא וכתוב כלל.

בתקופת השירות הצבאי

תמונה 1

 

היכרות ונישואים ובניית המשפחה

לאחר הלימודים סבתא לאה הכירה את סבא זהר. הם הכירו במסיבה שנערכה אצל בת דודתו. סבא וסבתא התחתנו בתאריך 17.12.68, באולמי 'הדר' בגבעתיים. לאחר נישואיהם, סבתא המשיכה ועבדה כגננת במשך כ 30 שנה. במהלך השנים נולדו להם שלוש בנות: קרן, עדי ונטע, בהמשך נולדו הנכדים: שחר, תומר, מיקה, יעל, אלון, נוגה, יואב ואלה.

סבתא מספרת

כשאלון היה בן 8 חודשים, נסעה יחד עם משפחתו לוינה, לשליחות, והם גרו שם 4 שנים. מידי מספר חודשים נסענו לבקר. בוינה חווינו ביחד ביקורים נהדרים, ביקרנו בעיר וגם במוסדות החינוך בהם היו תומר יעל ואלון. תומר ויעל למדו  בביה"ס האמריקאי ובימי ראשון בביה"ס ישראלי. סבתא באה מדי פעם לעזור בבית הספר הישראלי ועבדה עם  הילדים בנושאים שונים. כמו חגים יהודיים, הכנו את סמלי החגים סיפורים וכו'.

אלון היה צעיר מדי, ולכן לא זוכר את החוויה.

תמונה 2

תחביבים ויציאה לפנסיה

לאחר שיציאה לפנסיה סבתא התנדבה במוסדות חינוך שונים כמו: באשכול הגנים ברמת גן, בו עבדה בשנים האחרונות. שם לימדה את הילדים אומנות המתאימה לגיל הצעיר, רקע על האומן, הסתכלות בתמונה, צבעי יסוד וכדומה (עד היום הילדים שציירו זוכרים את נושא האומנות ותלויות אצלם בבית ציורים ממוסגרים מתקופות הגן). זוהי חוויה מרגשת שסבתא עוברת מידי פעם עם ההורים של הילדים כשפוגשת אותם.

לאחר מכן היא החלה לעסוק בציור בעצמה. היא מנויה למוזיאונים, ומשתתפת בהדרכות ובהרצאות. כמו כן עוסקת בברידג'  ונהנית ממנו מאוד, בנוסף עוסקת גם בפעילות גופנית.

 מיצירות האומנות של סבתא

תמונה 3
תמונה 4

הזוית האישית

סבתא לאה: בעיניי המשימה הייתה חשובה מאוד, הן מבחינת המידע שאלון רכש על ילדותי. היכרתי את אלון לעומק יותר. היינו לנו שיחות בעקבות הנושא החשוב של הקשר הרב דורי, למדתי על התנהגויות שונות שלו, על הבגרות והעצמאות שלו. חבל שהמיזם לא מופץ ליותר ילדים סבאים וסבתות. המיזם היה מוצלח ההנחיה היתה מעולה, רואים שהושקעה הרבה מחשבה.

נכד אלון: נהנתי מהפגישות. היה חשוב לי שסבתא תבוא לבית הספר שבו אני לומד שש שנים. למדתי המון על הילדות והיכולות של סבתא. סבתא היא זן מיוחד, ארץ ישראל היפה.

מילון

ביעור הבערות
ביעור הבערות היה מבצע ללימוד עברית למבוגרים אותו יזם משרד החינוך בשיתוף עם צה"ל בין השנים 1964 ועד לאמצע שנות ה-70

ציטוטים

”המשיכו את מסורת החגים, אהבת הארץ. תאהבו ותעזרו אחד לשני, ובעיקר - תכבדו אחד את השני. “

הקשר הרב דורי