מאגר סיפורי מורשת

שמי נדב, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבתי שושנה רבקה אשכנזי, יחד אנו כותבים סיפור תיעוד ומעלים אותו אל מאגר המורשת של התכנית.

סבתא שושנה מספרת: "הוריי, רינת ואבי נולדו במדינת ישראל. סבא דוד, אבא של אימא, נולד בבולגריה בשנת 1948 ועלה לארץ ב- 1949. סבתא שוש, אימא של אימא, נולדה בארץ ישראל בשנת 1950. ההורים של סבתא שוש נולדו בפולין וברומניה. סבא שאול ז״ל, אבא של אבא, נולד בסוריה שנת 1931 ועלה לארץ ב-1947. סבתא סלי, אמא של אבא, נולדה בלבנון בשנת 1941 ועלתה לארץ ב-1957."

סבא מצד אמא: דוד אשכנזי

סבא דוד נולד בעיר סופיה, בירת בולגריה, שנמצאת ביבשת אירופה, סוג הישוב בו התגורר סבא דוד היא עירוני. השפה המדוברת היא בולגרית, התלבושת הלאומית הבולגרית לנשים היא שמלה עם עיטור עשיר, יפה ומקורי במגוון רחב של עיצובים ורקמות. חלק חשוב בתלבושת הלאומית של הנשים בבולגריה הוא כיסוי הראש. תלבושת הגברים כוללת חולצה, חזייה, מכנסיים מעוטרים בסרט, וחגורה רקומה. מאכלים אופייניים לבולגריה הם: שקמבה צ׳ורבה (מרק קיבה), גיבץ׳ (ירקות מאודים), סיראנה (גבינה בולגרית). מערכת היחסים של בולגריה עם מדינת ישראל בשנת 1948 היא כזו שנחתמו הסכמים מסחריים בין בולגריה לישראל וכן התחילו יחסים דיפלומטיים בין המדינות וכך עד היום.

סבתא מצד אימא: שושנה אשכנזי

סבתא נולדה בארץ, בעיר יפו, אבל הוריה הגיעו מפולין ורומניה. סוג הישוב בו התגוררה הוא עירוני. בבית של סבתא דיברו יידיש. יידיש היא שפה יהודית גרמנית. בישראל אין תלבושת לאומית כי מדינה צעירה שמרבית אזרחיה הם מהגרים. בישראל אין מאכלים אופיינים אבל יש מאכלים שהגיעו מארצות המקור. בבית של סבתא היו מאכלים מרומניה בעיקר כמו: גפילטע פיש, רגל קרושה, ומרק צ׳ורבה (מרק שעועית).

סבא מצד אבא: שאול בסול

סבא שאול נולד בעיר חלב שבסוריה. חלב היא עיר עירונית גדולה בסוריה, השפה המדוברת בסוריה היא ערבית. הלבוש המסורתי הוא מכנסי שרוול (מכנסי בד רחבים) תרבוש (כובע מסורתי) וז׳קט ארוך. מאכל מקומי ידוע הוא באבא גנוש (חציל מעוך עם תבלינים), קובה, פתוש וקבב. ישראל וסוריה היו מאז ומעולם מדינות אויבות.

סבתא מצד אבא: סלחה סרור

סבתא סלי נולדה בעיר ביירות שבלבנון. ביירות היא עיר הבירה של לבנון. השפה המדוברת בלבנון היא ערבית. באופן מסורתי, הגברים חבשו טורבן והנשים לבשו גלימה. מאכלים מקומיים הינם טאבולה, מוסקה ומג׳דרה. בין ישראל ולבנון מעולם לא היה שלום.

השם של סבתא (מצד אימא): שושנה

סבתא מספרת: "קראו לי שושנה כי לסבתא שלי קראו שושנה והיא כבר נפטרה, אז קראו לי על שמה, כמו שהיה מקובל באותה תקופה. שמות ההורים שלי הם יעקב וגינה. לאח שלי קוראים דב.

ההורים שלי היו ניצולי שואה. אימא הגיעה מרומניה ואבא מפולין. אבא שלי היה במחנה בוורשה, הוא ברח דרך היערות לסיביר שברוסיה. הרוסים תפסו אותי והכניסו אותו למחנה עבודה של הרוסים. כשהרוסים פתחו את המדינה בסוף המלחמה הוא עלה לארץ. אימא שלי היתה במחנה עבודה ברומניה עם האחיות שלה והן היו תופרות בגדים. ההורים שלהן נפטרו ממחלה במחנה עבודה. כשנגמרה המלחמה בשנת 1948 הן עלו לארץ באונייה.

אימא ואבא שלי הכירו בארץ אחרי שעלו ממלחמת העולם השנייה. אבא שלי היה סנדלר וייצר נעליים. אימא שלי הייתה אם בית ועבדה בבתים של אנשים. היא שמרה להם על הילדים, בישלה להם ועוד. כשנולדתי גרנו בחיפה וכשהייתי בת 5 עברנו לגור ביפו. גדלתי בבית עם שלושה חדרים: סלון ובו ההורים שלי ישנו, חדר עבודה והחדר שלי. אחי גדל בקיבוץ. הוא עבר לקיבוץ בגיל 10 כי המצב של ההורים שלי לא היה טוב, אימא שלי עבדה הרבה שעות ואבא שלי היה חולה. אבא שלי עבד בבית. היה לנו מטבח בבית ובו בישלנו ואכלנו. המקלחת והשירותים היו מחוץ לבית והם היו משותפים עם השכנים. אמא שלי כיבסה באמבטיה. הכביסה נעשתה ביד.

שיחקנו בשכונה ברחובות הצדדיים. לא היו הרבה מכוניות. שיחקנו במשחקי כדור, קלאס, מחניים, תופסת, מחבואים ועוד. הבית שלנו היה ממש קרוב לים ויכולנו ללכת ברגל. בכל שבת היינו הולכים לים. נסענו גם הרבה למרכז תל אביב עם אופניים. בית הספר שלי היה בתל אביב ונסעתי לשם באוטובוס. גרנו בשכונה יהודית והיה בית כנסת קרוב, אבל אנחנו לא הלכנו לבית הכנסת.

באותה תקופה לא היה הרבה כסף לכן היו מעבירים בגדים בין אחים, אבל אני הייתי בת יחידה אז היו קונים לי בגדים. אמנם לא קנו הרבה כי לא היה כסף וגם לא היה צורך. את האוכל קנינו במכולת. היינו קונים חצי לחם, כי זה היה יקר וגם כי היינו משפחה קטנה. קנינו גם גבינה לבנה, גבינה צהובה, אשל ועוד. קנינו בלוק קרח ממשאית שמוכרת קרח ושמנו את הקרח במקרר שלא עובד על חשמל, כמו ארגז אטום שמקרר את המצרכים בעזרת הקרח. היה חלבן שהיה עובר ומוכר חלב.

ביום יום אכלנו הרבה דייסה, מרק עוף, סלט ירקות, לחם עם ריבה, חביתה, מרק שעועית, מרק ירקות, כרוב, סלט חצילים, עוגת לקח, וכו׳. היינו אוכלים עוף פעם בשבוע בימי שבת. אימא שלי היתה מכינה מרק מגרונות של עוף מפני שזה היה הכי זול. רק בחגים אכלנו בשר כי זה היה מאד יקר. אימא שלי היתה מכינה קציצות מבשר, גפילטע פיש (קציצות מדגים) ועוד.

מתכון משפחתי – מרק עוף

המרכיבים: גזר, תפוח אדמה, בצל, קישוא, סלרי, רגלי עופות (היום משתמשים בשוקי עוף), שמיר ופטרוזיליה, מלח, מעט פלפל שחור.

אופן ההכנה: מבשלים את הכל ביחד עם כמות גדולה של מים, כשהעוף רך המרק מוכן. אפשר להוסיף גם אטריות שבושלו במים.

גלגולו של חפץ

בחרנו להביא כחפץ מיוחד שרשרת זהב שסבתא שוש קיבלה מאימא שלה, אשר היא קיבלה בחתונה שלה מאימא שלה (של סבתא), במטרה שסבתא שוש תעביר את השרשרת לבת שלה. השרשרת ניתנה לאימא של סבתא שוש בבוקרשט שברומניה, שם אמא של סבתא התחתנה (בפעם הראשונה). אימא של סבתא התחתנה בשנת 1944 ואז היא קיבלה מאימא שלה את השרשרת. התקופה הייתה השנה שבה הסתיימה מלחמת העולם השנייה והנאצים נסוגו. השרשרת עשויה מזהב צהוב ועליה יש תליון שהוא אבן גדולה בצבע חום בהיר.

כאמור, בשנת 1944 אימא של סבתא התחתנה בפעם הראשונה. אימא שלה נתנה לה את השרשרת ערב לפני החתונה כמתנה שתעבור מדור לדור. כאשר סבתא שוש התחתנה עם סבא דוד, אימא שלה נתנה לה את השרשרת בערב שלפני החתונה כמתנה שתעבור לדור הבא, כלומר לאימא שלי, רינת.

סבתא רבתא שלי, גינה, רצתה להתחתן עם החבר שלה אבל הם העדיפו לחכות לסיום מלחמת העולם השנייה. ב- 1944 כשנגמרה המלחמה הם התחתנו ואז היא קיבלה את השרשרת הזו מאימא שלה. מספר חודשים אחרי סוף המלחמה, בשנת 1945, הם עלו לארץ בספינת מעפילים.

סבתא עם השרשרת

הזוית האישית

נדב הנכד המתעד: היה לי ממש כיף לעשות איתך את המשימות במסגרת התכנית. למדתי המון דברים חדשים עלייך ועל המשפחה שלנו. הופתעתי לשמוע שההורים שלך, סבתא רבתא וסבא רבא שלי, שרדו את תקופת השואה.

סבתא שוש: נדבי היקר, שמחתי לשתף אותך ויותר מכל היה חשוב לי לספר את הסיפור הטראגי שעברו היהודים בגולה בכלל והמשפחה שלי בפרט לדורות הבאים. מקווה שנהנית ולמדת יותר על ההיסטוריה של המשפחה שלנו.