מאגר סיפורי מורשת

לידיה ריבקין נולדה בתאריך 28.11.1953. כשהייתה פעוטה, היא ומשפחתה גרו בכפר וגידלו משק חי. הכללים לגבי אכילה היו די חמורים, מכיוון שכולם בסביבה היו עניים מאוד. אימא שלה הייתה חולבת פרות ומגדלת תרנגולים והבגדים במשפחה כולם עברו מילד לילד. כשהגיעה לגיל בית ספר יסודי, המשפחה עברה לבלארוס, היו לה ארבעה אחים, היא הייתה אחת לפני ההכי צעירה עם הפרש של עשר שנים מאחיה ואחיותיה הגדולים. אביה עבד בצבא ונלחם במלחמת העולם השנייה נגד הגרמנים (גם במלחמת המפרץ, לאחר שעלו לארץ). במלחמה היו אבדות רבות ולדודה של לידיה נרצחו בני משפחתו, חלק גדול מהיהודים גוועו מרעב, ממחלות או מקור, מכיוון שהגרמנים לא היו נותנים להעביר שום אספקה או מזון. האספקות שהצליחו לעבור לא עשו הרבה, והיהודים שזוהו לא קיבלו כמעט אף פעם יכולת לרכוש את החומרים החיוניים, היו פוגרומים ברחובות והיה מסוכן לצאת, זו הייתה תקופה מחרידה ואכזרית מאוד.

חינוך לימודי וסיפורי ילדות

כשהחלה לידיה את בית הספר היסודי בגומן בבלארוס, האנטישמיות הייתה מאוד קשה, במיוחד בהתקרבות זמנם של חגי היהודים כמו פסח, היו מספרים בכל מקום שהיהודים אינם אנושיים ולפעמים הופצו גרסאות מחרידות כגון – ערפדים שיפרצו לבתים בלילות, יהרגו וישתו דם, ועוד סיפורי אימה מחרידים אחרים… הם אירחו פעם חברים של משפחתה והילדה הצעירה מן המשפחה שהתארחה שיחקה איתה ועם אחותה הקטנה בחדר הילדים, הילדה לא ידעה שהן יהודיות ותוך היסחפות היא סיפרה להן להיזהר מהיהודים ותיארה להם חלק מהסיפורים הנוראים על היהודים המסופרים בגן שלה. הן לא אמרו לה כלום על זה או סיפרו לה שהן יהודיות כי פחדו מתגובתה, אך הזיכרון היה מאוד מטריד ולא נעים.

בבית הספר היסודי היה יומן/קלסר עם פרטים על התלמידים, בהפסקות היה מנהג של הילדים לחטט בחפצים של המורים, הם מצאו את הקלסר שם היו רשומות של התלמידים, אצל כמעט כולם היה רשום שהם רוסיים, אצל לידיה היה רשום שהיא יהודיה. היו לה חברים, שכשגילו שהיא יהודיה הם כמו נעלמו מסביבתה, הפסיקו לדבר אליה, התעלמו ממנה או עברו לצד שמתבריין (מלשון בריונות) אליה. חבריה שלא עזבו כשגילו שהיא יהודיה התגלו להוריהם על ידי ילדים בכיתתם או המורים, ההורים נזפו בפני חבריה והם גם עזבו אותה בסופו של דבר וכל חברות נהרסה.

כשניסתה להתקבל לאוניברסיטה היו מנסים להכשיל את היהודים, ואם התקבלו לא היו נותנים להם ללמוד דברים טובים, אם לא היו טובים פי עשר מאלה שלא היו יהודים. בספריות היה חובה לציין אם אתה יהודי ואם לא היו עושים זאת הם היו עוברים על החוק. יהודים לא קיבלו יחס נעים בכלל מצד כוחות אכיפת החוק. זה מעולם לא היה רשמי אבל היה ידוע שיהודים שמגיעים לספריות לא יקבלו יחס נעים ועדיף להם לא לחשוב ללכת לשם בכלל.

כשהמצב השתפר מזמן המלחמה, הייתה לה מורה למוזיקה, המורה הייתה זקנה מאוד אך שררה ביניהן משפחתיות והן חיבבו ואף אהבו אחת את השנייה. ככה היא חשבה, זה התפוצץ שהסתבר לה שהמורה לא ידעה שהיא יהודיה ואין לה מקום להיות כזו, כאשר המורה שלה אמרה דבר בסגנון של: "את התלמידה הכי מוכשרת שלי חוץ מתלמיד אחר, אבל הוא יהודי". האמירה הזו מאוד פגעה בה וחזרה עם הערכים המחליאים שליהודים – לא משנה כמה כישרון או עבודה קשה הם עשו – זה לא שווה, כי הם יהודים, כאילו הם לא בני אדם ואיזה זן של חיות, הדבר הזה הוא שגוי בצורה נוראית והוא מאוד מעוות אבל ככה זה היה, מספרת לידיה, בעיקר באותה תקופה.

סיכום

בשנת 1991, כשהמשפחה עלתה לארץ (גם עם אימא שלי, אחיה ובני דודיה), זה הרגיש להם כמו חופש: סוף סוף לא היה צורך להסתיר את זהותם ולפחד כל הזמן מה יקרה שיגלו. השנאה נגד היהודים הייתה כל כך גדולה וכמו לא טבעית עד כמה היא מובנית בנפש של אנשים, זה היה ממש לא ברור מאין היא הגיעה ואיך היא כל כך מחרידה, נוראית ופוגענית. רבים מאלה שגדלו בסביבת השנאה הזו סבלו ונפגעו מצלקות שכנראה לא יתרפאו לגמרי, על יחסים בין אנשים והילדות שלהם הוחתם חותם בהתמודדות מתמדת עם אפליה, פחד וכאב.

ליהודים המקום הכי טוב לגדול בו תמיד היה ישראל, וגם היום זה עדיין לא השתנה.

הזוית האישית

ענבר: החוויה של תשאול לידיה בשביל התכנית הייתה בין כיף, מביך ועצוב. הסיפורים היו מעניינים אבל גם קצת לא נעימים לשמוע, הסיטואציה עצמה הייתה קצת מביכה, אבל אחרי שסיימתי את הכתיבה זה הרגיש די טוב שאני יודעת טוב יותר על סבתא שלי ועל איך היה ליהודים בעבר והקלה שאני לא נמצאת שם במקום.