מאגר סיפורי מורשת

שמי נאוה זוארץ, שם משפחתי הראשון הוא סיליס. בעיר דמשק שבסוריה, שם משפחה זה לפי הסיפורים ניתן לסוחרי ביצים, סבי היה סוחר ביצים גדול בדמשק וגם לאחר שעלה לארץ.

נולדתי בתאריך 4.1.1957 ילדה שישית מתוך שבעה ילדים. אנחנו במשפחה שש בנות ואח. אמי דור לפחות שביעי או שמיני אם לא יותר בארץ. משפחה הגיעה מלבנון קרוב לוודאי מכורדיסטן שליד לבנון. אבי הגיע מדמשק, הוא עלה לארץ בגיל שנתיים. הוא הילד השישי והקטן במשפחה של שלוש בנות ושלושה בנים.

ילדותי בחיפה

בתקופת ילדותי גדלתי בחיפה ברחוב אלנבי. בבית זה היו שלושה חדרים. אני ואחיותיי חלקנו חדר אחד שבו ישנו ולמדנו. בחדר היה שולחן גדול להכנת שיעורי הבית, ארונית קטנה לבגדים שלנו אשר הייתה סוג של מזנון ושלוש מיטות ברזל, שאחת מהן הייתה נמוכה והתקפלה לתוך החלל של המזנון מאחורי וילון. להוריי היה חדר ואחי ישן בספה בסלון.

למדתי בבית ספר יסודי עד כיתה ו', כיוון שעברנו לגור ברוממה הישנה שהייתה רחוקה מבית הספר היסודי שלי, למרות שבילדותי בית ספר יסודי היה עד כיתה ח'. רוב המשחקים שלנו היו משחקים מחוץ לבית, עם ילדי השכונה. המשחקים ששיחקנו בהם היו: מחבואים, גומי, חבל, ים יבשה, עמודו, ווקי טוקיי (עם קופסאות שימורים ) וכיבוש ארצות. בנוסף שיחקנו חמש אבנים, גוגואים, כדורסל, משחקי כדור ומשחקים בדשא הגדול ובדשא הקטן, היינו מתגלגלים, שרים ומספרים סיפורים עד הערב. עד שאמי הייתה קוראת לנו לחזור הביתה.

מגיל צעיר אהבתי לקרוא ספרים שהייתי משאילה מהספרייה הציבורית בורוכוב שבהדר, חיפה ובכל פעם שאחיותיי הגדולות ניקו את הבית, דבר שאני שנאתי לקחת חלק בו, הייתי מתחמקת ומתחבאת מתחת למיטת הברזלים הגבוהה ושם קוראת את הספר מבלי שאף אחד ימצא אותי.

ליד ביתנו גדל עץ זית שבכל אביב היה מניב זיתים רבים. היינו לוקחים סדין לבן ושני מקלות של מטאטא ודופקים על ענפי הזית, הזיתים היו נופלים על הסדין ואמי הייתה כובשת אותם.

מכיתה ד' הייתי חניכה בתנועת הצופים, בשבט עמית בקרבת מגוריי. אהבתי את המפגשים בצופים, את הפעילויות שהיינו מבצעים, את הטיולים ואת המחנות.

בסוף כיתה ו' נפרדתי מכל חברי בבית הספר ובשכונה ועברתי לשכונה חדשה ולבית ספר חדש אשר נקרא עירוני ה'. שכלל חטיבת ביניים ותיכון. בפעם הראשונה כשהגעתי לבית הספר החדש לבשתי שמלה שכל שאר התלמידים לבשו חולצה ומכנס, כבר אז הרגשתי חריגה (היה פער בין המקום שהגעתי ממנו, העיר, לעומת שאר התלמידים שהגיעו ממרכז הכרמל), בהתחלה הרגשתי זרה ומנוכרת, אבל הצטיינתי בלימודי מה שהפך אותי בהדרגה לאהודה ומקובלת. השתלבתי בצופים בשבט צופית שהיה קרוב למגורי כעת, עברתי קורס מדריכים ובכיתה י' הדרכתי בשבט עמית שבו גדלתי כדי לסגור מעגל ולתרום לקהילה בה גדלתי.

בתקופת היותי בצופים כחניכה ומדריכה השתתפתי בשני מחנותי ג'ימבורי, אלו מחנות שבהם משתתפים חברי תנועת הצופים מכל העולם. כשהייתי בת שבע עשרה, כיתה יא', פרצה מלחמת יום הכיפורים ובה נפלו ונפצעו חיילים רבים. בזמן זה התנדבתי בבית חולים רמב"ם במחלקה אורטופדית בה היו פצועים רבים מקרב החיילים, התפקיד שלי היה ללוות, לתמוך ולטפל בהם. אולי זאת הייתה אחת מהצמתים שהובילו אותי להחלטה לא מודעת ללכת ללמוד סיעוד (אחות).

את בן זוגי, דוד, מזה ארבעים ושש שנים, הכרתי דרך חבר משותף. אני רקדתי ריקודי עם וריקודי דיסקו בטכניון ובאוניברסיטה ודוד הצטרף לחבריו שבאו לרקוד. התפתחו בינינו יחסי ידידות וחברות ולאחר שנה וחצי, בסיום לימודי התחתנו. שבוע לאחר מכן התגייסתי לצה"ל  לקורס קצינות כיוון שהייתי עתודאית (לימודים לפני צבא ). ובמסגרת שירותי הצבאי החלתי לעבוד בבית חולים שיקומי פלימן בחיפה.

בתנו הבכורה ,ענבר, נולדה כשנה לאחר החתונה. לאחר הלידה עברנו לגור בכרמיאל והתחלתי לעבוד במרפאה בקהילה. לאחר שלוש שנים נולד בננו האמצעי, טמיר וארבע שנים לאחר מכן בננו הצעיר, דותן. יש לנו שישה נכדים, שלושה מבתנו ושלושה מבננו האמצעי. בננו הצעיר עדיין רווק. את החגים אנחנו חוגגים ביחד כמשפחה. אנחנו חוגגים יחד את ימי ההולדת. לעיתים קרובות אנחנו אוכלים ארוחות משותפות בימי שישי או שבת. בחופשות וחגים אנחנו מטיילים ומבלים ביחד. בימי הולדת עגולים אנחנו משתדלים לעשות סוף שבוע משפחתי. לפעמים אנחנו גם טסים יחד לחופשות.

גלגולו של חפץ החנוכייה

החפץ הוא חנוכייה שהייתה שייכת לסבא רבא רבא שלי. החנוכייה תוצרת בצלאל, ישראל לפי דרישתו של סבא רבא רבא שלי, שעלה מסוריה בשנת 1924 ורצה לשמר את המסורת הדמשקאית. לאחר שסבא רבא שלי שירש את החנוכייה מאביו נפטר, סבתי לקחה את החנוכייה. החפץ נשמר בארון ויטרינה. בכל שנה אנו מדליקים נרות חנוכה בחנוכייה זו ומשמרים את המסורת ואת זיכרונם של סבא רבא רבא וסבא רבא שלי.

החנוכייה עשוייה מפליז רקוע ומצופה בכסף גובהה: 24 ס"מ ורוחבו: 21 ס"מ. היא משמשת להדלקת נרות בחנוכה בכל שנה, תוך כדי שמירה על המסורת ומנהגי החג.

סבתי בחרה להביא דווקא את חפץ זה, מכיוון שהוא מזכיר לה את הילדות, את המשפחה המורחבת ומשמרת את הזיכרון לדור העתיד.

חקר תמונה

התמונה צולמה בישראל בעיר חיפה, בחדר הילדים כאשר סבתי עומדת בלול. אפשר ללמוד מן הרקע של התמונה שהיא צולמה לפני הרבה זמן, מכיוון שהתמונה צולמה בשחור לבן. התמונה צולמה כאשר סבתי הייתה בת שנה, בשנת 1958, בשעות היום, כשהייתה לסבתי יום הולדת, האווירה הייתה שמחה. הדמות בתמונה היא סבתי. סבתי הרגישה שמחה (בתמונה היא מחייכת), אפשר לשער שמישהו עמד מולה והצחיק אותה/חייך אליה.

מי שצילם את התמונה הוא כנראה אמה או אביה של סבתי. התמונה צולמה למזכרת. סבתי ידעה שמצלמים אותה מכיוון שהיא הסתכלה אל המצלמה. הלבוש הוא סריג לבן – חגיגי.

 סבתי בת שנה ביום ההולדת שלה

הזוית האישית

עפרי: היה לי מאוד כיף לכתוב את הסיפור וללמוד דברים חדשים ❤