מאגר סיפורי מורשת

סבתא לאה שרעבי נולדה בעיר תעוז שבתימן בשנת 1919, להוריה יפת וימימה כהן.

סבתא מספרת שהקהילה היהודית בתימן היתה מאוד מלוכדת.בכל ארוע של שמחה או עצב (ח"ו) כולם היו מושיטים יד לעזרה.כולם היו יהודים דתיים שהקפידו על קיום תורה ומצוות, ובמיוחד שמרו על כל כללי הצניעות.

הבנים למדו בחיידר לימודי קודש אצל ה"מורי" כבר מגיל שנתיים. ואילו הבנות לא למדו בשום מסגרת חינוכית מחוץ לבית, אלא הם עסקו ברקמה (שמלה ממכנסיים…).

הבנות בתימן התחתנו בגיל צעיר מאוד, בעצם הן היו "ילדות", ואילו הבנים-החתנים היו יותר מבוגרים.

היהודים ברובם עסקו בעבודות כפיים כגון: כדרות, צורפות, חליבה, טיפול בצאן ועוד… יחס השלטונות בתימן כלפי היהודים היה בגדר סביר.כשארע מקרה כלשהו נגד היהודים, "הבקשיש" (השוחד) שהיו נוהגים לתת לשלטון הערבי- היה "מסדר את כל  העניינים".

סבתא עלתה לארץ בשנת 1933, כשהיא הייתה בגיל 12. כשסבתא עלתה היא הייתה כבר נשואה לבעלה, סבי סעדיה ז"ל.עקב היותה עדיין "ילדה" היא  התגוררה בביתם של הורי בעלה, כפי שנהגו כך משפחות רבות. סבתא מספרת שהיא הרגישה בביתם ממש כמו הבת שלהם.  סבתא עלתה ארצה עם משפחת הורי סבי, ואילו משפחתה, משפחת כהן, נשארה בתימן.

הוריה עלו כחמש עשרה שנים מאוחר יותר. הם עלו בעליה ההמונית מתימן שכונתה עליית "מרבד הקסמים" בשנת 1948.

סבתא מתארת את מסע העליה שלה, "נסענו דרך עירנו, רכבנו על חמורים עד לעיר עדן שהיא עיר נמל. שהינו בה זמן מה, וחיכינו לאנייה שאיתה נפליג לארץ הקודש- ארץ ישראל. ולאחר מספר שבועות של המתנה, עלינו לאניה והפלגנו לארץ ישראל, כשירדנו מהאנייה התרגשנו ובכינו ונישקנו את אדמתה.

התמקמנו בעיר "רחובות" עם כל משפחת בעלי, לא הרגשנו קשיי קליטה כי מרצוננו עלינו לארץ הקדושה, שמחנו שזכינו לחונן את אדמתה". משפחות רבות שעלו מתימן התגוררו ברחובות בשכונות-מרמורק, שעריים ואפרים, אנחנו התמקמנו בשכונת מרמורק.הפרנסה של כולם היתה בעיקר מענף ההדרים. העיר רחובות כידוע, היתה עיר של פרדסים ורוב התושבים עבדו בעבודות חקלאיות בפרדסים. בקטיף, נטיעה, השקיה, אריזה וכו'.

סבי, סעדיה עבד מאוד קשה, לפעמים הוא נאלץ לעבוד שתי משמרות, כדי להביא פרנסה לבני ביתו. השכר שקיבל סבי ושאר הפועלים בשדה היה שכר זעום ביותר שהספיק בקושי למחיה. אמנם הם לא התלוננו, אבל בכל זאת, החיים היו קשים בהשוואה להיום .לא היה חשמל, לא היו כבישים ומדרכות. בחורף היה קר מאוד ובימות הגשמים התבוססו בבוץ כשיצאו בחוץ לרחוב. היתה מיכלית שהיתה עוברת ברחוב כדי למכור נפט,שהיה מצרך מבוקש להבעיר את הפרימוס או הפתיליה לצרכי כביסה ובישול.השירותים היו בחוץ, אך בכל זאת היה זה יותר מודרני ממה שהיה בתימן.

המשפחות גרו ב"חמולות" זה בסמוך לזה. כל משפחה קיבלה דירה עם מגרש גדול של שני דונם, במגרש גידלו בעיקר עצי פרי וירקות העונה. והייתה להם הרגשה כאילו הם כבר  ב"גן עדן". נולדו להם ילדים בזה אחר זה- אחד עשר ילדים ב"ה, משפחה לתפארת.

כפר מרמורק: "כפר מרמורק היא שכונה ברחובות שמאוכלסת ברובה על ידי עולים מתימן. השכונה הוקמה בשנת 1929 כמושב העובדים הראשון של עולי תימן בישראל…היישוב הוקם על ידי עולים מתימן ממחוז שרעב שחיו תחילה בכנרת אך גורשו ממנה והתיישבו בכפר מרמורק, ואליהם הצטרפו תושבים משכונת שעריים הקרובה". ויקיפדיה

תשע"ו