מאגר סיפורי מורשת

"שלום, שמי מימי, בת לפרחה ושמעון. אני הילדה הכי קטנה משבעת האחים שלי שאני כל כך אוהבת. גדלתי ונולדתי במרוקו, עליתי לארץ וכשאימא סיפרה לי בהתרגשות על הבית החדש התרגשתי וגם חששתי להתחלה החדשה שלי״.

דור, הנכדה המתעדת: סבתא שלי, האדם עם הנתינה הכי גדולה שאני מכירה, עוזרת לכולם ורק אחר כך לעצמה, סימי היינה שעברתו את שמה מסימי למימי, נולדה במרוקו בשנת 1955 בעיר קזבלנקה. לסבתא שלי היה בית רחב מידות עם תשע נפשות וכמה שהקירות היו גדולים, כך גם השמחה רבה של משפחת והנתינה שלהם אחת לשניה.

בשל היותה האחות הקטנה, בת שביעית במשפחת, תמיד הגנו עליה. אומנם הייתה קטנה כשעלת לארץ ישראל ועזבה את מרוקו אבל את הזיכרונות האלה היא לעולם לא תשכח. במרוקו, בבית, הייתה מתרוצצת ברחובות סוחבת דליי מים רבים ככל שיכל גופה הקטן לסחוב, עוזרת לסבתא רבתא שלי. אימא שלה זיכרונה לברכה, עמלה רבות בהכנת תבשילים, מרקים ומטעמים לכל המשפחה. מימי היא הבשלנית הכי מעולה שיש, עם טעמים שגורמים לי להיות רעבה רק מהמחשבה על מטעמיה, ואת כל הבישולים שלה למדה מאימא שלה במרוקו ובארץ. מגיל קטן היא אהבה טעמים חזקים, כל הבית שלהם היה בית צבעוני, שמח עם שפע של אוכל ושפע של אהבה. שמות הוריה של סבתא: פרחה ושמעון אלימלך ז"ל. משפחת אלימלך היא משפחה מלוכדת שלא משנה כמה רחוקים הם גאוגרפית, הם תמיד בלב אחת של השניה.

הזיכרון הראשון שסבתא שלי זוכרת הוא – לרוב ילדים בגיל 5-6 לא זוכרים הרבה – אבל את הרגע הזה ״אני לא אוכל לשכוח״ אמרה לי מימי. התמונה הזאת צולמה ליד ביתם בערב קריר ונעים לטענתם של אחיה לסבתי תמיד היה קר בכל מקום ובכל זמן, לכן הזיכרון הזה כל כך זכור אצלה. לפי דעתי ״כולנו לבשנו לבן והתכוננו לארוחת ערב בחוץ שיחקנו וכמובן שכל אחיותי ואני הספקנו להתלכלך לפני הארוחה עצמה. אבא שלי רדף אחרי לכל מקום מכייוון שהייתי סקרנית ורצתי רחוק מזווית העין של הוריי ולכיוון המטבח, לרגע אחד אבי לא שם לב והצלחתי לחמוק לתוך המטבח. ניסיתי לטפס לראות את המרק שאחיותי, אמי ואני הכנו וכולו נשפך על הריצפה היבשה והנקייה לכבוד שישי, הרצפה שעכשיו מלוכלכת ורטובה. גם נשפך המרק על ידי הימינית. מיהרו כולם לראותי ואחרי כל הצעקות, הדמעות והדאגות למזלי לא קרה לי דבר. בעצם נותרה לי צלקת שעל ידי הימנית עד היום וזאת מזכרת לא כל כך נעימה מערב רחוק ממרוקו, מביתי הראשון, ומערב לא כל כך שגרתי.״

אביה של סבתא, שמעון אלימלך, החליט שהגיע זמן לעלות לארץ הקודש "פלשתינה" וכך היה. סבתא מספרת: ״הייתי בת חמש וחצי, ועדיין אני מרגישה את האונייה שטלטלה אותנו בלב ים במסע לארץ ישראל. ״התיישבנו בעיירת הפיתוח בית שאן, דודתי פולט, אחות אמי, אירחה אותנו בביתה עד שקיבלנו דירת שיכון פיצפונת. שיוני מקצה לקצה מביתי הקודם. רשמו אותי לכיתה א' ואני עולה חדשה, לא יודעת מילה עברית בכיתה עם המון תלמידים, מורה, לוח. הוקסמתי – כולם היו טובים אליי והעניקו לי תשומת לב מיוחדת, הייתי מאושרת ושמחה, למדתי במהירות שיא לדבר עברית ואהבתי להיות בארץ ישראל״.

סבתא שלי מאושרת מהעבודה שזכתה לעלות לארץ ישראל וביתה הגאוגרפי והמקסים כאן בארץ ישראל, אבל הלב שלה נמצא גם במרוקו, בעיר קטנה הנקראת קזבלנקה.

הזוית האישית

דור הנכדה המתעדת: החוויה האישית שלי הייתה ממש מרגשת ואני בטוחה שגם לסבתי. אהבתי איך שהעבודה בתכנית הזו הייתה משותפת וקירבה בינינו עוד יותר. בגלל הלימודים אני ממש מתקשה למצוא את הזמן לדברים אחרים וללכת לסבתא וסבא שלי, ובזכות התכנית הזו יכולתי ללכת לבקר אותם ותוך כדי להמשיך בלימודים, זו הייתה חווית לימוד מיוחדת מאוד על השורשים שלי.