מאגר סיפורי מורשת

שמי יונה אשכול. עלינו לארץ כשהייתי בת שנתיים וחצי. יצאנו מצנעא על חמורים – אבי אברהם, אמי רבקה, אחי יוסי ואני. בצדי החמור חיברו ארגזים, בארגז אחד היה יוסי אחי התינוק ובשני – אני. הגענו לעדן, עיר נמל, ושם עלינו על אונייה ושטנו למצרים. במצרים המשכנו לנמל יפו דרך תעלת סואץ. במצרים לא נשארנו, כמו הרבה תימנים שחנו בה לפני שעלו ארצה. איני זוכרת כלום מהמסע, רק זוכרת שהחלפנו אונייה והייתי צריכה לעלות בסולם לאונייה החדשה. הסולם היה תקוע במים ופחדתי מאוד.

ההורים החליטו לעלות מטעמי ציונות. לא היו פרעות בצנעא בתקופה ההיא, והוריי חיו חיי נוחות טובים. סבא שלי והאימאם של צנעא, יחיה שמו, היו ביחסי חברות. הם רכבו יחד, בחברותא. זהו סבא מתניה, אבא של אבי אברהם. כשעלינו, בשנת 1935 בערך, כל המשפחה נשארה בתימן. הם עלו רק במבצע מרבד הקסמים.

הגענו עם האונייה לנמל יפו, ובשנה וחצי הראשונות גרנו עם אח של סבתא רבקה, ברחוב דניאל, ליד שוק הכרמל, ליד הכרם. אני זוכרת את הפרעות של 1936. הפורעים רכבו על סוסים, צעקו "איטבח על יהוד", ואנחנו התחבאנו בבית שברחוב דניאל. אחרי כשנה וחצי אבא מצא את הבית בדיזנגוף, ועברנו אליו. זה היה בניין שלם שנבנה בשנות ה-20. הבניין בדיזנגוף עלה 2,000 לירות סטרלינג. אבא רצה לחיות בתל אביב כי היו לו חברים מתימן שהגיעו לכאן. הם גרו ברחובות אלנבי, נחלת בנימין והעבודה, והוא רצה לגור שם אבל הבניינים היו יקרים מאוד. דיזנגוף היה נחשב אז זול. אבא פתח מכולת בבניין, ובצדו השני הייתה חנות תנובה – מוצרי חלב, אוכל מוכן כמו לבן, שמנת ופרוסת לחם, תה, תפוחי אדמה – הכול צמחוני. היו כמה חנויות תנובה. הכול נמכר בליטרים – הלקוחות הביאו צנצנות ובקבוקים מהבית, וביקשו שימלאו להם. הגן שלי היה ברחוב שפינוזה, אחד הגנים הראשונים באזור, ולגננת שלנו קראו "גברת חזקינה".

חייתי בתל אביב הקטנה, כמו בסיפורים. ראיתי את מאיר דיזנגוף בעדלאידע, ורק בדיעבד הבנתי שזה הוא. כמעט לא היו מכונית בימים ההם, רכבו בעיקר על סוסים, וגם בראש התהלוכה בעדלאידע דיזנגוף רכב על סוס. אנחנו ישבנו על שפת המדרכה וצפינו בתהלוכה. הסוס שעליו רכב דיזנגוף צהל ואני נבהלתי וברחתי.

כשבגרתי מעט השתתפתי בתיאטרון ילדים. היינו עושים חזרות בגן שפינוזה. קראו לבמאי קולקה, הוא היה רוסי, ושם השחקנית המבוגרת ששיחקה לצד הילדים – אסתר גמליאלי,  תימניה. היה לצדה עוד שחקן מבוגר שאיני זוכרת את שמו, וכל השאר ילדים, בני 10- 11- 12, העלינו את המחזות "שמלת השבת של חנל'ה", "הדחליל" ו"מעשה בנמל". אני זוכרת שהלבישו אותנו כמו בסרטים ושיחקנו סרטנים על החוף. אימא שלי ידעה שאני שם, ומאבא הסתירו – הוא לא היה מרשה לי לשחק בתיאטרון לו היה יודע. לא רצה שאתערבב עם בנים. הייתה ילדה ששיחקה איתי והפכה לשחקנית מפורסמת – דינה דורון. היא גרה בקינג ג'ורג' פינת דיזנגוף. כעבור שנים, היא שיחקה לצד אריק ארינשטיין ב"הבימה". לאחת ההצגות אימא הגיעה לצפות בי עם אחי הקטן יהודה. היא כמובן לא סיפרה לאבי שהיא מגיעה.

למדתי בבית הספר בשלמה המלך פינת זמנהוף, בית ספר דתי של בנות. עד היום המבנה קיים. ראיתי את "אותלו" ב"הבימה" כשהייתי בת עשר, כי החברות שלי היו בנות של שחקני התיאטרון, והלכתי איתן בחינם. אביו של החבר הראשון שלי, גברוש, שהייתי בת 15, היה עיתונאי, והוא היה נותן לנו כרטיסים להצגות. הוא היה כותב את הביקורת על סמך מה שסיפרנו – הוא ביקש שאני אספר כי זכרתי טוב יותר מגברוש. הם גרו במעונות עובדים ליד שרתון, היו יקים.

תהלוכת הניצחון על גרמניה הנאצית, תל אביב, 8 במאי 1945

רבקה ואברהם, הוריה של יונה

הזוית האישית

שירה: סבתי בעלת זיכרון צלול, ואני תמיד נהנית לשמוע ממנה זיכרונות.