מאגר סיפורי מורשת

שמי זיו מתתיהו ארזי, תלמיד בכיתה ה' בבית ספר נווה נאמן. בפרויקט הקשר הבין דורי בחרתי לראיין את סבא שלי, שלום ארזי.

סבא שלי עלה מתימן כשהיה בן 12. עניין אותי לשמוע על ילדותו, משפחתו ועל הדרך שעשה עד שעלה לישראל. היום סבא שלי הוא בן 85 ויש לו ילדים, נכדים ונינים. אני הנכד הכי צעיר שלו ומתקרב לגיל שבו היה סבא כשעלה לארץ.

סבא שלום מספר – זיכרונות ילדות מתימן

נולדתי בעיר אלמצנט שבתימן. זהו מקום במחוז שנקרא ירים. היינו שישה אחים ואחיות ואני הייתי הבן הרביעי במשפחה. לפני שנולדתי היו שני אחים שנפטרו ואותם לא הכרתי. באלמצנט גרנו כמה משפחות של יהודים בסביבה שרוב השכנים היו ערבים. בשבתות ובחגים נהגנו ללכת להתפלל בבית כנסת שהיה בכפר סמוך. אני זוכר את השבתות והחגים כשמשהו טוב. הינו נפגשים עם כל המשפחות היהודיות ועם החברים והייתה אווירה של ביטחון ותחושה של ביחד.

לאבא שלי היה מפעל קטן לאריגה. כשהייתי בא לבקר אותו במפעל, העובד שלו נהג לשבת איתי וללמד אותי את פרשת השבוע. בשבתות ובחגים הייתי עומד ליד אבא שלי מקשיב לתפילות וחולם שיום אחד אהיה כמוהו.

העלייה לארץ ישראל

החלום לעלות לארץ ישראל היה תמיד. עם זאת, הדרך להגשמתו הייתה קשה. הרגע שבו אבי החליט שחייבים להתחיל לצאת למסע, הגיע בעקבות אירוע עצוב וקשה.

בוקר אחד פרצו ערבים למפעל של אבא שלי, בזזו, לקחו ציוד יקר והרסו את כל מה שהיה במפעל. נשארנו כמעט ללא כלום. המקרה גרם להורי ולמשפחתי לעצב רב. אבא שלי החליט שחייבים לעזוב ושאין סיבה להמשיך ולהישאר במקום הזה. עוד באותו היום, הוא אמר לאימא שלי שעליהם לארוז ולהתחיל לצעוד לכיוון ארץ ישראל.

העלייה לארץ הייתה כרוכה בהליכה ארוכה שנמשכה שנים. באותה תקופה, היו כמה מקומות מרכזיים שבהם היו היהודים מתרכזים ומחכים לנציגים מארץ ישראל שיתנו הנחיות ויובילו אותם בדרך לעלייה לארץ ישראל. המידע לגבי המקומות היה מפה לאוזן ולא תמיד היה מדויק.

למחרת יצאנו לדרך. אני זוכר את אבא שלי הולך בראש ואחריו אימא שלי, אחיותיי הגדולות, אחי ואחותי הקטנים. הייתי בן חמש. צעדנו כך במשך מספר שבועות, כאשר בדרך עצרנו לישון והמשכנו הלאה. לאחר כמה שבועות הגענו לעיר בשם סדה שהייתה עירו של רבי שלום שבזי.

אבא שלי שמע ששם נאספים כדי לעלות לארץ ישראל. כשהגענו לסדה, נאמר להורי שהם איחרו ושהעלייה לארץ ישראל במקום זה הסתיימה. כיוונו אותנו לעיר בשם ראדע שבמחוז ירים ואמרו להורי ששם נאספים היהודים. אנחנו הגענו ממחוז ירים, כך שלמעשה היה עלינו לחזור לכיוון שממנו באנו. היה עלינו לחזור, לעבור בעיר הולדתי ולהמשיך לכיוון השני שאליו צעדנו. אבי לא התייאש. הוא היה נחוש להגשים את חלומו.

התחלנו לצעוד אל העיר ראדע ולאחר כחודש של הליכה ושינה בצידי הדרך ובכפרים שהיו בדרכנו, הגענו לראדע. בראדע שכרו הורי בית ובו גרנו במשך שש שנים בציפייה לרגע שבו תחל העלייה.

נשארנו לגור בראדע עוד שש שנים. בראדע חיו משפחות יהודיות רבות, שכמונו חיכו לעלייה לארץ. אבא שלי מצא עבודה כמורה בכפר הסמוך. הוא ישן שם כל השבוע ובשישבת היה חוזר הביתה. אימא שלי טיפלה בכל מה שהיה קשור בבית ובילדים. מסביבנו היו שכנים יהודים טובים וכולם נהגו לעזור ודאגו איש לרעהו.

סבא מספר על אביו

אבא שלי גר כל השבוע בכפר שבו עבד כמורה ורק בסופי שבוע חזר הביתה. באחת השבתות, כשישב  ללמוד איתי בתורה, הוא הבחין שאני טועה בקריאה. כיוון שהיה לו חשוב שאדע לקרוא במדויק, הוא החליט לקחת אותי איתו אל הכפר ושם אגור עמו ואלמד ביחד עם תלמידיו.

בבוקר יום ראשון, לקחנו צידה והתחלנו בהליכה אל הכפר. ההליכה התארכה, אולי מפני שהייתי קטן וצעדתי לאט יותר, והחושך ירד. נאלצנו לעצור ולישון את הלילה בצד הדרך. אבא שלי חשש שחיות טורפות יתנפלו עלינו ולכן הדליק מדורה וכך שמר עלי כל הלילה. לרוע המזל, באמצע הלילה, הגיע שועל והתקרב אלינו.

התעוררתי בבהלה, כולי מפוחד. אבא שלי לא פחד. הוא לקח ענף, הדליק בו אש והבריח את השועל.

לצערי, אבי נפטר שהייתי כבן שמונה. הוא לא זכה להגשים את חלומו לעלות לארץ.

כמו שסיפרתי לך, אבי לקח אותי לגור עמו בכפר כדי שאלמד שם. גרנו ביחד כל השבוע ובשבתות וחגים חזרנו הביתה. אהבתי לגור עם אבא שלי ולמדתי ממנו המון. יום אחד, באחד הבקרים, ניגשתי למיטתו להעירו והוא לא ענה לי.

קראתי "אבא, אבא!" אבל הוא לא ענה. לא ידעתי מה לעשות. הייתי רק ילד.. יצאתי מהבית בוכה. אחת השכנות שראתה אותי, נכנסה והבינה שהוא נפטר. היא לקחה אותי אליה ועם עוד שכנים טובים הם טיפלו בי כל השבוע עד שהחזירו אותי לאמי.

אימי הייתה אישה חזקה, אמא לביאה. היא המשיכה לטפל בכולנו לבד ודאגה להגשים את חלום אבי ואת חלומה לעלות לארץ ישראל. נשארנו עם אימא בראדע עוד ארבע שנים עד לרגע המיוחל. במהלך השנים הללו אחותי הגדולה, לולואה התחתנה והייתה שמחה במשפחה.

בתימן, כיוון שהיהודים גרו בשכנות עם הערבים, אחד החששות היו שהבנות שלהן תלקחנה על ידי הערבים והם יתחתנו איתן. בשל כך, היה נהוג בתימן, שגבר יכול להינשא ליותר מאישה אחת ולעיתים אפילו לשלוש. לולואה אחותי הייתה מאוד יפה ובמקום שבו גרנו היה גבר יהודי בשם סאלח שמאוד רצה לשאת אותה לאישה. הבעיה הייתה, שסאלח כבר היה נשוי לביתו של רב המקום.

סאלח פנה לאמי וביקש את רשותה לשאת את אחותי. אמי לא הסכימה כיוון שכבר הייתה לו אישה ומעבר לכך, אשתו הייתה ביתו של הרב. סאלח לא רצה לוותר. הוא אהב את אחותי והמשיך לבקש את ידה מאמי. אמי לא ידעה מה לעשות. היא החליטה לפנות אל הרב ולבקש את עצתו. הרב, שהיה אדם חכם, ענה לה שזו יד האלוהים ומה שצריך להיות יהיה. לאחר דבריו אלה נתן הרב את ברכתו.

לולואה התחתנה עם סאלח. סאלח היה אדם טוב לב ואמיד שדאג לכולנו. כאשר הגיע הזמן להתאסף לקראת העלייה לארץ, סאלח דאג שלא יחסר לנו דבר. על אף שאחותי וסאלח בעלה לא עלו איתנו באותו הזמן, הוא דאג לאדם קרוב שילווה אותנו בדרך וידאג לכל מחסורנו.

העלייה לארץ

הייתי כבר בן 12 כשהודיעו לכולנו להתאסף במקום שאליו יגיע המטוס איתו נעלה כולנו לארץ ישראל. בנקודת המפגש התרכזו משפחות רבות. שם פגשתי לראשונה קרובים ממשפחת אימי ומשפחה רחוקה שלא הכרתי עד אז. ההתרגשות הייתה גדולה. עלינו על מטוס ענק וידענו שהגיע הרגע. חלומו של אבי מתגשם.

כאשר נחתנו בארץ, כיוון שידעו שהתימנים מאוד דתיים, חילקו אותנו לשני אוטובוסים. אוטובוס לנשים ואוטובוס לגברים. האוטובוס לקח אותנו למחנות העולים בראש העין. גרנו באוהל גדול ביחד עם עוד חמש משפחות. לאחר תקופה קצרה עברנו לגור בבית משלנו בראש העין.

החיים בארץ ישראל – חלום שהתגשם

מגיל 14 עבדתי ולמדתי. עבדתי בכל עבודה שרק ניתן היה ובצהריים הלכתי ללמוד בבית ספר אליאנס. את הכסף שהרווחתי נתתי לאמי כדי שיהיה לה כסף לדאוג לכל המשפחה. באותה העת לא ידעתי, שאת כל הכסף חסכה אמי ושמרה אותו בקופסא עבורי.

כשהייתי בן 17, סיפר לי קרוב משפחה שיש בית קטן למכירה בנווה נאמן ושכדאי שאעשה מאמצים ואקנה אותו. כשסיפרתי על כך לאמי היא הוציאה את הקופסא והציעה שאספור כמה כסף יש בקופסא. בקופסא היה כמעט את כל הסכום. אמי הציעה שאקח הלוואה וכך הצלחתי לרכוש את הבית שבהמשך גרנו בו סבתא ואני לאחר שהתחתנו.

ההיכרות עם סבתא תמר

בפעם הראשונה שראיתי את סבתא תמר, היה זה במקום המפגש של כל המשפחות לפני העלייה לארץ ישראל. ראיתי אותה רק לרגע והיא הייתה אז ילדה צעירה. אבא של סבתא הוא אחיה של אמי, אך זאת הייתה הפעם הראשונה שהכרתי את משפחתה של אמי.

בתימן היה נהוג שבת שנישאת עוברת לגור במשפחת הבעל כך שאחים רבים נפרדו לתקופות ארוכות בשל המרחקים. לאחר העלייה לארץ, משפחתי הועברה לראש העין ומשפחתה של סבתא הופנתה למחנות עולים ברמת ישי ומשם לבית בכפר יעבץ.

כשהייתי בן 17 סיפר לי אחד החברים שיש לי בכפר יעבץ קרובת משפחה מאוד יפה. מיד רציתי להכיר אותה וחששתי שמישהו אחר יכיר אותה לפני ויתחתן איתה. בכל יום הלכתי אליה ברגל ובלילה חזרתי באותה הדרך. באותה התקופה היו בארץ כנופיות של ערבים שנקראו פאדיון. הפאדיון נהגו לפגוע ביהודים בדרכים ולרצוח אותם. בדרכי בחזרה בלילה פחדתי שאתקל בהם. נהגתי לחלוץ את הנעלים ולרוץ בשדות כדי שרעש עקבי לא יישמע.

לאחר תקופה, החלטנו להתחתן ועברנו לגור ביחד בבית שקניתי בנווה נאמן. זה היה הבית הראשון שלנו ובו נולדו הילדים שלנו. כשהתחתנו, מלבד הבית כמעט ולא היה לנו כלום. אפילו צלחות לא היו לנו. בכל פעם קנינו עוד פריט וכך רהיטנו את הבית. המקרר שהיה לנו, לא היה כמו המקרר שיש היום. בכל יום קנינו גוש קרח אשר היה שומר על המוצרים במקרר שלא יתקלקלו. את הקרח היו קונים בכל יום והייתה הקצבה לפי גודל המשפחה.

כיוון שהינו זוג צעיר מותר היה לנו לקנות רק רבע גוש קרח שהיה מפשיר במהירות בימי הקיץ החמים. עבדנו יחד קשה להקים בית ולגדל בו את הילדים שיהיו מאושרים. סבתא תמר היא אשת חייל וממשיכה להיות עד היום הכי יפה מכולן. ללא ספק, זכינו זה בזו ואני זכיתי באישה טובה, חרוצה ושותפה נהדרת לחיים.

בכל יום אני מברך על שזכינו זו בזה ואני מאחל לכל צאצאי שיזכו לאישה כמו סבתא תמר.

תעודת נישואין של סבא שלום וסבתא תמר – 1955

כאשר עלינו לארץ ישראל, לולואה אחותי נשארה בתימן עם בעלה ומשפחתו. אבל, אחרי שנה הם עלו ארצה, הצטרפו אלינו והשמחה הייתה רבה. לולואה, בעלה סאלח, אשתו הראשונה וילדיהם עלו לארץ והתיישבו בעין שמר. מאז נהגנו לחגוג יחד את החגים וחזרנו להיות משפחה מורחבת ומאוחדת.

סבא מספר על החלום שלו

כילד שגדל בארץ זרה, חונכתי מהיום שנולדתי לאהבת ארץ ישראל ולגעגוע לירושלים. החלום לזכות ולחיות בארץ ישראל  ליווה אותי כל ילדותי. הציפייה לעלות לארץ ישראל ולחיות במדינה משלנו, היה נטוע בשורשים שלי וכאשר אבא שלי אמר לאימא שלי שזה הזמן לעלות לארץ ישראל, לא היה אושר גדול מזה.

על אף שהעלייה והדרך היו קשים, החלום היה מרגש וכה ציפיתי לו. כאדם צעיר, החלום שלי היה להקים בית ומשפחה בישראל ושהילדים שלי וכל צאצאי יחיו בארץ ישראל בשלום, בשלווה ובביטחון ושישמרו עליה.

כאשר עליתי למדינת ישראל, היא הייתה בתחילת דרכה. מדינה בת שנה. אני ובני הדור שלי יודעים כמה יקרה המדינה שלנו וכמה חשוב שליהודים יהיה בית ומדינה משלהם. רק מי שחי בגולה, בארץ זרה, יודע כמה זה חשוב. השתתפתי ברוב מלחמות ישראל, הבנים שלי שירתו בצבא וכך גם הנכדים שלי. שנים מנכדיי קצינים. עבורי, זו גאווה והגשמת החלום שהצלחתי להקים בית בישראל.

החלום של אבי ומשפחתי התגשם – אנחנו כאן.

תפילתי היא שגם כשלא אהיה כאן, צאצאי ימשיכו את דרכי. את האמונה בתורת ישראל, שמירת היהדות, החגים והמסורת ואת המדינה שלנו  יהודית ודמוקרטית שבה כל היהודים יחיו בשלום ויאהבו איש את אחיו.

ביום הולדתה ה – 75 של המדינה, אני מאחל לה עוד מאות ואלפי שנים של שלום, ביטחון, אהבת איש את רעהו אהבת אחים.

פברואר 2012- סבא שלום סנדק בברית שלי

הנכד זיו מספר:

אני הנכד הכי צעיר של סבא שלום. בגילי אני שייך לדור הנינים. סבא שלי היה הסנדק בברית שלי. אני קרוי על שמו של סבא שלי מצד אימא שלי, מתתיהו גולדנברג, שנפטר שנה לפני שנולדתי. על פי המסורת, תכונות הסנדק ניתנות לתינוק הנימול בשעת הברית. סבא שלום הוא אדם חכם, בעל ידע עולם רחב, צנוע וטוב לב. זכיתי שהוא סבא שלי ושהוא היה הסנדק שלי. אני מאחל לעצמי להיות כמוהו.

משפטי החכמה של סבא

סבא שלום רואה בלמידה ורכישת השכלה דבר חשוב שעוזר לחיים. הוא תמיד אומר שצריכים ללמוד בכל מקום ומכל אדם, כי ביום מן הימים אולי נזדקק למה שלמדנו וזה יהיה לנו לעזרה.

סבא מסביר שלפעמים אנחנו חושבים שחבל ללמוד משהו שלא יהיה בו צורך, אבל, הוא מאמין, שכל דבר אותו נלמד יעזור לנו בהמשך הדרך וכשנזדקק לו נשמח שהשקענו ולמדנו.

יגעת ומצאת תאמין – סבא תמיד אומר שעל האדם ללמוד, להשקיע ולהתאמץ בחיים כדי להשיג כל מה שהוא רוצה. יגעת –  עבדת קשה – אם השקעת ועבדת קשה – מצאת! אם מצאת והגעת למטרה תאמין בעצמך שתמיד תצליח שוב.

מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת – סבא שלום אומר שמי שרואה את העתיד, מתכונן אליו, משקיע ודואג למה שיבוא בעתיד- יזכה לנוח וליהנות מהפירות של עבודה קשה.

איזהו חכם הרואה את הנולד – סבא אומר שאדם חכם הוא זה שרואה את העתיד ומתכונן אליו.

 מאלבום התמונות שלי בלבוש מסורתי

בלבוש המסורתי

הזוית האישית

סבא שלום: זכיתי להשתתף בתוכנית הקשר הבין דורי ואני גאה שזיו בחר בי ללוות אותו בתהליך. התרגשתי מאוד כאשר הוא ביקש ממני שאספר לו על ילדותי, משפחתי ועל העלייה לישראל. במהלך העבודה, עלו בי זיכרונות רבים מבית אבא, מהחיים בתימן, מהמסע לארץ ישראל ומהשנים הראשונות במדינה שלנו. זיכרונות אלו, גרמו לי לגעגוע רב. אני שמח שניתנה לי ההזדמנות לשתף ולספר על ילדותי. אני רוצה להודות לבית הספר ולצוות שהוביל את הפרויקט: למנחה, למורים ולאיילה המחנכת של זיו. המפגשים בבית הספר היו מיוחדים ומרגשים. עבורי הייתה זו הזדמנות לבלות עם זיו, לשוחח ולספר לו על עצמי. נהניתי בכל המפגשים ובמיוחד מהמפגש לקראת יום הזיכרון לשואה, שהשאיר בי חותם.

במהלך המפגש שמענו מפיה של עופרה את סיפורו של אביה ניצול השואה. הסיפור היה מרתק ומרגש. הזכות לשמוע את סיפורו ביחד עם ילדי הדור הרביעי היה משמעותי ומעצים.

אני רוצה לאחל לזיו, נכדי היקר, שימשיך להיות כמו שהוא: נבון, סקרן וטוב לב. ריגש אותי לראות כיצד הוא דאג לי בכל מפגש ורצה שארגיש בנוח במפגשים. אני מאחל לזיו, שיגדל לחיים טובים בבריאות איתנה ויזכה להגשים כל חלום שישאף אליו ושתמיד יזכור, שאין דבר העומד בפני הרצון והשמיים הם הגבול להצלחה.

זיו: לתוכנית הקשר הרב דורי בחרתי בסבא שלום, כי עניין אותי לדעת על ילדותו. במפגשים בבית הספר נהניתי מאוד לשבת לידו ולשמוע על ילדותו ועל חייו בתימן. לקראת כל מפגש, הכנתי שאלות ובעקבות סיפוריו של סבא עלו בי עוד ועוד שאלות. בכל פעם שסבא התחיל לספר הרגשתי שאני נמצא איתו בסיפור ושמחתי שהוא הסכים להמשיך ולספר גם כשבאתי לבקר בביתו.

מסיפוריו של סבא למדתי להכיר את אבא ואימא שלו, את חייו בתימן ואת הקשיים שחוו בדרך לעלות לישראל. התרגשתי שסיפר על ההכרות עם סבתא תמר ועל שהייתה כל כך יפה. אני רוצה לאחל לסבא שלי, שיהיה בריא ויחיה עוד שנים רבות ושימשיך להיות סבא כל כך טוב שדואג לכל המשפחה.