מאגר סיפורי מורשת

שמי אנני לחמי, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם נכדתי, ליאל. יחד אנו מעלות סיפור משפחתי אל מאגר המורשת של התכנית.

סבתי רובן זנס, נולדה בפולין בווזאב. היא התחתנה בגיל 13 וילדה שלושה ילדים: מקס, רחל ווילהם. ווילהם נולד בשנת 1915 והיה הכי צעיר במשפחה. בגיל צעיר מאוד סבתא נפטרה בחולירע (כולרה). סבא הנרי זנס התחתן מחדש ונולדו לו 12 ילדים.

בשנת 1939 – 1940, עם גזירות הגרמנים (הנאצים), היהודים לא הורשו להיות בבית הספר, בפארקים, באוטובוסים, בחנויות ועוד. כל ערב היה להם כיבוי אורות בשעה מוקדמת וכך החיים הפכו להיות בלתי נסבלים. הנרי זנס, סבא שלי, השלים עם המצב ואמר כל פעם: "לא נורא".

סבא הנרי זנס

אבל ווילהם אבי, אחותו רחל אחיו מקס, לא קיבלו על עצמם את המציאות החדשה והחליטו לעזוב את פולין. מקס עזב עם אונייה לארגנטינה, רחל ברחה לצרפת ואבי ווילהם ברח אחריהם מפולין לצרפת בעזרת מבריחים שעזרו ליהודים לברוח מהנאצים. הוא עזב ברגל והוא היה רק בן 25.

מהאלבום המשפחתי

בהגיעו לצרפת, הוא קיבל זהות בדויה, מאותו רגע קראו לו לואי דוילר Louis Devillers, שם צרפתי, כך הוא לא זוהה כיהודי. כל פעם שעצרו אותו על מנת לבדוק זהותו, הוא הוציא את תעודת הזהות עם שמו הצרפתי. הוא הגיע לאזור החופשי של צרפת בעיר מונטובאן Montauban, סירב לענוד את הטלאי הצהוב ומעולם לא הסכים ללבוש אותו. הוא היה עם קבוצת צעירים והכיר את אמי אולגה קומר Olga Komar.

אמי הייתה בלונדינית עם עיניים כחולות. חשבו אותה כגרמנייה מהגזע הארי. כל בני משפחת אמי היו יחד במונטובאן ויום אחד מישל קומר, אחיה של אמי, נעצר על ידי הצרפתים ונשלח ברכבת למחנה השמדה. בדרך הוא וחברים חתכו חלק מהקרון על מנת לברוח. החבר הראשון שניסה לברוח נמחץ, מישל דודי זחל שני ונשאר על פסי הרכבת כשהוא לא זז וכשהחבר השלישי גם ברח דרך החור, נתפס על ידי הגרמים.

אמי

מישל דודי, שהספיק לברוח ליער, ראה מרחוק איך עוצרים את כל הרכבת, מורידים את כל האנשים, נשים וטף, מוציאים את כולם להורג ביריות אחד אחרי השני. מישל דודי חזר למונטובאן וניצל.

בשנת 1942, אבי קיבל מכתב ממשפחתו, אביו, אמו החורגת ועשרת ילדיהם.

המכתב שנשלח מאושוויץ

במכתב כתוב באידיש שהם נמצאים באושוויץ, חיים טוב, הם מאוחדים ושומרים על דתם שהכול מצוין במחנה, ושכדאי להצטרף אליהם על מנת שכל המשפחה תהיה מאוחדת. אבי, ששמע שמועות רבות על הזוועות שמתרחשות במחנות הריכוז, לא הסכים ללכת לבקר את משפחתו.

עם השנים, נודע לו שחלק מבני המשפחה מתו ביריות בכפר בוואב ושאר בני המשפחה נשלחו לתאי הגזים ולפני כניסתם לתאי הגזים, הכריחו אותם לכתוב את המכתב שנשלח. המכתב הזה, שנכתב בתאריך 13.9.1942 היה אצל רחל, אחותו של אבי ונמסר למוזיאון יד ושם.

אמי אולגה והוריה עזבו לאזור החופשי והתחבאו לאורך כל המלחמה. אחיו הגדול של אבי, מקס חיתן את הוריי כדת משה וישראל במהלך המלחמה. כשחזרו לאחר המלחמה, בשנת 1946, הקהילה היהודית בצפון צרפת בעיר ליל ביקשה מסבא וסבתא שלי לטפל בילדים ששרדו את השואה וחזרו ממחנות ריכוז. סבתי, רובן קומר, בנוסף לששת ילדיה טיפלה בעוד שלושה ילדים.

הזוית האישית

ליאל הנכדה המתעדת: במהלך התיעוד עם סבתא הרגשתי הרבה רגשות הקשורים לזיכרונות, אני עצובה שלא הכרתי את כל המשפחה הזאת.