מאגר סיפורי מורשת

רקע

אמי רבקה, נולדה בטטואן בירת מרוקו הספרדית. היא הייתה בת הרב של העיר טטואן ואבי היה סוחר גדול בחומרי בניין. הייתי הבן השישי במשפחה של שישה בנים שההפרש בן אחד לשני היה בן שנה לשנה וחצי. אבא שלי היה סוחר בחומרי בניין ועבד עם הצבא הספרדי. עם פרוץ מלחמת האזרחים הספרדית, קצינים מהצבא שהיו חייבים כסף לאבא שלי, העלילו עליו עלילה. אבא שלי נעצר והוא הוצא להורג בשנת 1936, בעוד אמי נושאת אותי ברחמה. בצוואתו ביקש אבא שלי מאימא שתגדל את הילדים ברוח המסורת היהודית.

נולדתי כמה חודשים לאחר מותו של אבי ונקראתי על שמו, רפאל.

כך קרה שמעולם לא הכרתי את אבא שלי. כך גם קרה שאימא שלי גידלה לבד שישה ילדים קטנים. הסיפור שלי הוא סיפור הניצחון של אישה שנותרה מחוסרת כל ומטופלת בשישה ילדים ולמרות נקודת הפתיחה הקשה הזו, הצליחה לעלות ארצה עם ששת בניה, להיות ממקימי חבל לכיש בדרום וליצור שושלת מפוארת.

ילדות

יום אחד חזרתי מבית הספר בוכה, היא שאלה אותי מה קרה ועניתי לה שהילדים בבית הספר צחקו עליי ולעגו לי שאין לי אבא, אמי התרגזה נורא. היא לקחה את ידי והצביעה בידה על התמונה של אבי שהייתה תלויה בסלון, היא אמרה לי שגברים לא בוכים וחוץ מזה הנה אבא שלך, יש לך אבא!

ביום יום היינו משחקים אני ואחיי במשחקים שהיינו עושים בעצמנו, לדוגמה היינו משחקים כדורגל מגרביים שהיינו מקפלים ומגלגלים לכדור.

למרות שאמי גידלה אותנו לבדה, היא הייתה חזקה ומדהימה. בלילות החורף אחרי האוכל אימא היתה רוחצת אותנו ומכניסה אותנו למיטה הגדולה שלה ומספרת לנו סיפורים עד שהינו נרדמים.

בבוקר אימא הייתה מקימה אותנו, רוחצת אותנו ומכינה אותנו לבית הספר. הלכתי לבית ספר עד לשעה 12:00, ואז הייתי חוזר הביתה עם אחיי והיינו מחכים לאימא שתחזור מהשוק ותכין לנו ארוחת צהריים. אחר הצהריים היינו עושים שיעורי בית ויוצאים לרחוב לשחק עם חבורות הילדים שהיו לנו.

מבחינת ביגוד אימא שלי תפרה לנו את כל הבגדים. לכבוד יום השבת היינו לובשים חולצה לבנה מכופתרת, מכנסיים עד הברכיים וגרביים עד הברכיים ומקטורן. ביום שישי בערב היינו הולכים לסבא שלי שגר קומה מתחתינו, הוא היה רב גדול, מנשקים את ידו ואוכלים אצלו ארוחת ערב. בשבת היינו גם הולכים איתו להתפלל בבית הכנסת.

עלייתנו ארצה והגיוס לצבא

שנה אחרי ששני האחים הגדולים שלי התגייסו, הגענו ללשכת הגיוס שלושת האחים הקטנים. שני האחים שלי קיבלו צו גיוס ואילו אני הצעיר ביותר התנדבתי להתגייס לפני הזמן. עמדנו שלושתנו בתור לפקיד הרישום. הפקיד שאל את הראשון: "שם המשפחה בבקשה?" "בן טולילה" השיב אחי. הוא נרשם כחוק ועבר הלאה. התייצב אחי השני וענה על אותה שאלה "בן טולילה". הפקיד הציץ בו, חייך ורשם. התייצבתי אני וכשעניתי גם אני "בן טולילה", הניח הפקיד את עטו והעיר ברוגז "בסדר בחור בלי צחוק ובכן מה שם משפחתך?". "מי צוחק, מי?" השבתי, "שמי בן טולילה ואני אחיהם של השניים הקודמים. אם אתה רוצה תחפש בתיקים ותמצא, כי לפני שנה עברו כאן עוד שני בני טולילה גם הם אחים שלי".

שנה לאחר הגיוס קיבלנו מברק מדהים, אמי חוזרת לארץ עם אחי הבכור יעקב. כל חיפה הופתעה מהאישה המבוגרת וחמשת החיילים שמקיפים אותה.

תמונה שפורסמה בעיתון "במחנה". רבקה בן טולילה מגיעה ארצה ומתקבלת על ידי חמשת חייליה

מושב שחר

עם הגעת אמנו ממרוקו, החלה משפחת בן טולילה לחשוב על הצעד הבא לאחר שחרור הבנים מהצבא. באותם ימים החלה הקמת חבל לכיש בדרום. רבקה ביחד עם בניה פנתה אל הסוכנות היהודית וביקשה לקבל שישה משקים עבור בניה למרות שפרט לבכור, כולם היו רווקים. למרות הבקשה הלא שגרתית, ראש החבל נעתר לבקשתה של המשפחה והקצה להם שישה משקים במושב שחר. כך הקמנו האחים בן טולילה מושב בתוך מושב.

בן גוריון

מושב בן טולילה שבתוך מושב שחר היה להצלחה גדולה. הקמנו משק משגשג עם הרבה ענפים. רבקה גובר שכתבה ספר על חבל לכיש כתבה פרק שלם על אמי, על סיפור עלייתנו ארצה ועל המפעל המשפחתי שלנו. בן גוריון שקרא את הספר התפעל מהסיפור של אמי, והתעקש לבקר אותנו במושב שחר ביחד עם רבקה גובר הסופרת. מיותר לציין מה הייתה המשמעות של ביקור של ראש הממשלה בן גוריון בשנות השישים בחבל לכיש. זה היה  זה היה אירוע מכונן בתולדות המשפחה.

בן גוריון בביקורו במושב שחר – משמאל סבתא רבקה

סוף דבר

לרפאל ורבקה מטטואן שבמרוקו, נולדו שישה צאצאים. יעקב, משה, עמרם, שמואל, חלפון ואנוכי האחרון רפאל. חלפון אחי היקר נהרג בתאונת טרקטור במושב. חמשת האחים הנותרים וביניהם אני, הקמנו משפחות והעמדנו צאצאים הרבה. אימא שלי, רבקה, זכתה להיות מוקפת ב-25 נכדים. הנכדים גדלו, ושירתו בצה"ל, מקצתם היו קצינים ואבא שלך, נטע, שירת 16 שנים בחיל השריון, פיקד על גדוד טנקים והשתחרר בדרגת סגן אלוף. הנכדים של רבקה השתחררו מצה"ל, התחתנו, היו להורים ומקצתם היום חובקים נכדים בעצמם. בכל יום עצמאות נפגש השבט הגדול המונה יותר מ-100 איש, במושב שחר, ל"בנטוליליאדה" המסורתית.

יותר מ-60 שנה לאחר שיצאתי ממרוקו, בשנת 2016, חזרנו לשם 36 בני טולילות, אחים, בנים ונכדים. ביקרנו את העיר טטואן ועלינו לקברו של אבי. שם אמרנו קדיש וסיפרנו לאבא, שאימא קיימה את צוואתו. היטב!

משפחת בן טולילה

הזוית האישית

סבא רפאל: ריגש אותי מאד לספר לנטע נכדתי את סיפור החיים שלי, מהלידה במרוקו ועד עלייתנו ארצה והקמת חבל לכיש. הרגשתי כמו אצן אולימפי שמעביר את הלפיד לרץ הבא. זו היתה זכות בשבילי לספר ולהשמיע לנטע.

הנכדה נטע: מאוד נהנתי בתוכנית, לשאול ולכתוב על סבא שלי ולקבל איתו זמן איכות ולגלות עליו דברים חדשים.