מאגר סיפורי מורשת

שמי יגאל מזרחי, ואני הסבא של נועם נגר מזרחי.

משפחתי והעלייה מעירק

שם אמי הלה, אמי עלתה מעיראק בשלהי שנות ה-50, אמי עלתה עם כל משפחתה מעיראק. לאבא של אמי קראו נתן הילולה (והכינוי שלו היה בבא קטן) לאמא של אמי קראו דולה הילולה (והכינוי שלה היה ננא דולה) לבבא קטן היה בית חרושת לשמן, והם חיו ברווחה וברמת חיים גבוהה ביותר.

שנה לאחר קום המדינה התחילה פעילות מחתרתית – ציונית למען העלאת כל יהדות עיראק לארץ, המבצע להעלאת היהודים מעיראק נקרא "מבצע עזרא ונחמיה", עזרא נחמיה היו מנהיגים יהודים בבבל ובארץ ישראל, בתקופת הבית השני. בתחילה אסר החוק העיראקי על יציאת יהודים מעיראק  אך על אף העונשים הכבדים שאיימו על יהודי עיראק, רבים הצליחו לצאת מעיראק ולעלות לארץ דרך פרס.

לאחר שממשלת עיראק הסכימה להתיר ליהודים לעזוב את עיראק, ולאחר שאושר "חוק שלילת הנאמנות" בפרלמנט העיראקי, החוק שאומר שכל יהודי עיראקי שייצא בדרך בלתי חוקית תישלל ממנו האזרחות העיראקית, כמו כן מועצת השרים העיראקית יכולה לשלול  אזרחות  מכל יהודי אשר ברצונו לעזוב את עיראק. אזי החל המבצע שאורגן ע"י ממשלת ישראל והסוכנות היהודית.

ב-19 למאי 1950 הייתה הטיסה הראשונה לקפריסין ומשם ישירות לישראל, במטוס היו 86 עולים יהודים. הטיסות היו בתקופה זו דרך קפריסין ומשם ישראל. ככל שגדל מספר הדורשים לעזוב את עיראק כך עלה מספר הטיסות לארץ. מינואר 51 החלו פיגועים שונים במרכזים יהודיים בעיראק, באחד מהפיגועים נהרגו שני יהודים  ממש לפני צאתם לשדה התעופה לעלות לארץ. במהלך האירועים הקשים נכלאו יהודים רבים בבתי סוהר בעיראק ובינואר 1952 הוצאו להורג בתלייה שני יהודים: יוסף בצרי ושלום צלאח. הם הואשמו באחזקת חומרי חבלה וזריקת פצצות במרכז העיר.

יהודי עיראק זוכרים היטב את המשפט שאמר יוסף בצרי לפני עלייתו לגרדום: "תחי מדינת ישראל".

אירוע זה זה הגביר את הדחף של רוב יהדות עיראק לעלות לארץ. בסופו של דבר עלו יותר מ-120,000 אנשים ובעיראק נותרו מעט מאוד יהודים. הרכוש של כל העולים לארץ הוקפא ע"י הממשלה העיראקית. וע"פ הערכות של מומחים, ערך הרכוש נכון לשנת 2010 היה 290 מיליון דולר.

מבצע עזרא ונחמיה נמשך עד חודש ינואר 52.

העולים שהגיעו מעיראק לארץ  נקלעו למציאות חדשה: חיי מצוקה באוהלים, בצריפים ובמעברות השונות, שנות הצנע במדינה, מזונות בקיצוב, שפה חדשה, מנהגים חדשים וערכים שונים מאלה שהכירו. כך בעצם מסכם מרדכי בן פורת, שהיה ממארגני מבצע עזרא ונחמיה, את המבצע בסיום עבודתו.

הקליטה בארץ

הראשון ממשפחתי שעלה לארץ, בדרך לא דרך, היה הבן הבכור נאג’י, ואחריו, בתחילת שנת ה-50 עלתה כל המשפחה לארץ. הם השאירו את כל רכושם בעירק, ואפילו לננא דולה הורידו את כל צמידי הזהב שהיו עליה.

עם עלייתם ארצה, כל המשפחה שוכנה במעברה בתלפיות בי-ם. המצב היה קשה ביותר, שנות הצנע במדינה, וירידה דרסטית ברמת החיים של כל המשפחה, מאיגרא רמה לבירא עמיקתה…. קרוב לארבע שנים חיה כל המשפחה במעברה, התנאים היו קשים ביותר… בשנים אלו נולדתי אני. הלה אמי התחתנה בשנת 1951, ועברה להתגורר בת"א, ואני נולדתי בשנת 1952.

בשנת 1954 ניתנה למשפחה דירה במושבה הגרמנית בירושלים. אנחנו נשארנו בינתיים בתל אביב. הילדים החלו ללמוד בבתי הספר השונים בירושלים, ובבא קטן פתח לפרנסתו חנות ירקות בשוק שניקרא “שוק הדרום" לאט לאט כל משפחה החלו להתאקלם בחיים בארץ .

למרות שהמצב היה קשה מאוד, הפרנסה הייתה בדוחק, הבית היה מאוד קטן יחסית לבית הענק בעירק, תשע נפשות היו צריכים להסתדר בבית של שלושה חדרים, אבל מה שהחזיק את המשפחה היה בעצם אהבת הארץ ואהבת העיר ירושלים.

בשנת 1956, במבצע קדש, אבי ז"ל השתתף במלחמת סיני, והיה שבוי במצרים עד להחלפת השבויים.

בשנת 1957 אבי נהרג בנופלו מפיגום מקומה חמישית בבניין שבנה ברמת – גן. זו הייתה טרגדיה בשביל אמי ומצבה הידרדר מדחי אל דחי, ולא הייתה לה ברירה אלא לחזור לבית הוריה בי-ם, ואל הצפיפות בבית ההורים. היה צורך מיידי למצוא מסגרות חינוכיות לשלושת הילדים: יגאל גבי ומנשה. אמי התחילה לעבוד כעוזרת בבית חולים בירושלים כדי לעזור בפרנסת המשפחה, וזו הייתה עוד ירידה ברמת החיים, כי היא חיה ברמת חיים גבוהה אפילו בשנות הצנע של המדינה.

כעבור שנתיים אמי התחתנה עם אבי החורג ושוב חזרה ולגור בת"א, ושם לפרנסתה עבדה בבית החרושת "קויק". אבי החורג עבד בנמל יפו – ת"א, בשנת 1967 עם בנייתו של נמל אשדוד, הורי עברו לגור באשדוד.

בסופו של דבר נמצא מוסד שקלט אותי ואת גבי, "בית חינוך יתומים הכללי בי-ם", שם העברנו את כל תקופת בית הספר היסודי. מנשה נשאר לגור בבית של סבא, אני וגבי למדנו בביה"ס היסודי "מגן דויד" בירושלים. תקופה זו הייתה קשה ביותר, היינו חבורה של  כ 50 ילדים יתומים מכל הארץ. החינוך היה נוקשה ביותר וכלל אלימות קשה מצד המדריכים. אני כילד הסתגלתי למסגרות, אך לאחי גבי היה מאוד קשה  והוא ברח פעמים רבות מהמוסד. היה צורך ממש להתחנן בפני הנהלת המוסד להחזיר אותו.

בגמר הלימודים בבית הספר היסודי עברתי ללמוד בישיבה התיכונית בצפת, שם למדתי ארבע שנים. עברתי שם את בחינות הבגרות, סיימתי את לימודיי בישיבה התיכונית בשנת 1970.

בנובמבר 1970 התגייסתי לצבא, שירתי בחטיבת גולני שנתיים, לאחר מכן עברתי לבה"ד 1 לביה"ס לקצינים של צה"ל, הדרכתי שם כשנה וחצי את הצוערים בקורסי חבלה. שם הייתי כשנה וחצי, כולל מלחמת יום הכיפורים,

הזיכרון המר שלי ממלחמת יום הכיפורים היה לראות ולשמוע את החיילים והמפקדים אשר חזרו מלילה עקוב דם בניסיון לפרוץ ציר מסוים בסיני, ובעצם הפכו למלכודת אש ותופת בידי הצבא המצרי, קרב זה נודע כקרב של החווה הסינית.

מלחמת יום הכיפורים תפסה אותי בחופשת השחרור מהצבא, ובעקבות המלחמה השחרור שלי מהצבא התעכב בחצי שנה. אין צורך להכביר במילים על ההפתעה של מלחמת יום הכיפור. מלחמה אכזרית וקשה, תוך אבדות קשות ולמעלה מ-2600 הרוגים. חברים רבים שלי נהרגו במלחמה בעיקר מגדוד 51 של גולני וכן מסיירת גולני  בניסיון הראשון של כיבוש החרמון.

אחרי הצבא

לאחר השחרור מהצבא התחלתי ללמוד באוניברסיטה העברית מדעי המדינה ויחב"ל, את התואר הראשון סיימתי באוניברסיטת בר-אילן, בחוגים למדעי המדינה וקרימינולוגיה.. תוך כדי לימודיי התחתנתי עם מרגלית, ויש לנו ארבע בנות: אורית, שמרית ,אפרת וסיוון.

אורית היא אמא של נועם.

נועם הוא הנכד שלי, נועם היום בכיתה ד', לנועם אחות בשם יובל בכיתה ט' בביה"ס מקיף ד' באשדוד. אמא שלי, שנפטרה לפני שלוש שנים ממחלת הסרטן. נועם ויובל היו מאוד מחוברים אליה וליוו אותה קרוב לשלוש שנים בהתמודדות עם המחלה. מותה היה מכה קשה ביותר.

נועם הנכד שלי נולד בתאריך 21.2.2008 ולומד בכיתה ד' בבי"ס שז"ר באשדוד.

סיפורי ילדות מחג פורים בירושלים

קריאת המגילה בבית הכנסת הייתה חוויה גדולה בפני עצמה, נהוג שבשעה שהחזן מגיע לשם המן, כל המתפללים דופקים על השולחנות ומרעישים גם ברעשנים, ולנו הילדים היה מכשיר מיוחד הגורם ממש לקולות של פיצוץ בתוך בית הכנסת. המכשיר היה ברזל גדול בצורת האות ר', בקצה הברזל היה חור לשם היינו מפוררים את הגופרית של הגפרורים,

ולפני שהחזן היה מגיע לשם המן, היינו מכניסים מסמר לתוך החור, ודופקים חזק ברצפה, ואז זה היה גורם לפיצוץ חזק בתוך בית הכנסת, ללמעשה זה היה כינוי מיוחד שרק ירושלמים הכירו אותו, הכינוי היה "ברוד".

חוויה מהחגים

כמו כן זכור לי שבתקופת החגים היו מגיעים לי-ם המון תיירים בעיקר מארה"ב, גרנו בי-ם סמוך למסילת הברזל,  והיינו מניחים מטבעות של אגורה על פסי הרכבת, הרכבת הייתה חולפת ובעצם משטיחה לגמרי את האגורה. ואז היינו עולים להר דויד ומוכרים את האגורה הזו לתיירים, כמטבע מיוחד, זכור לי שמכרנו כל גרוש שטוחה בדולר.

הזוית האישית

יגאל מזרחי: אני רואה חשיבות רבה בתכנית הקשר הרב דורי. ראשית חווית הקשר בכיתה בין הנכד לסבא. אין ספק שלאחר שהנכד יודע ולו במעט … זה מחזק את הקשר בין הסבא לנכד. שנית, החשיפה של הילדים לעליות הראשונות ולימי קום המדינה שונה מקריאת ספר.