מאגר סיפורי מורשת

שמי חנה כהן, נולדתי בתאריך 1.1.1945 בקזבלנקה שבמרקו. הוריי נתנו לי את שמי על שם צדיק גדול במרוקו שקוראים לו חנניה.

החיים בקזבלנקה שבמרוקו היו נהדרים ושמחים. לא היינו צריכים כלום, היה לנו כסף ומשפחה מאושרת. לאחר מכן עלינו לארץ ישראל בשנת 1962. עלינו מכיוון שזו ארצנו ורצינו להיות חלק מהמדינה שלנו ולהיות בבית שלנו. העלייה לארץ הייתה קשה, היינו צריכים להגיד במרוקו שאנחנו נוסעים לקנדה והמשפחה הגדולה גרמה לקושי בעלייה. היינו חמישה אחים: בן אחד וארבע בנות. הייתי הכי מחוברת לאבי, מכיוון שהוא היה איתי כל הזמן.

ילדותה של סבתא חנה

למדנו לא כמו שלומדים היום – אז למדנו מרוקאית, צרפתית ואת שאר המקצועות שלומדים היום. היינו משחקים בחבלים, בובות, עג'וקים (גוגואים) ובאבנים. באותה תקופה זה היה כיף ונהדר, היו לי הרבה חברות טובות, היינו משחקות ביחד ומבקרות אחת את השנייה, הייתה לי חברה שהייתה כמו אחותי. קראו לה שרה.

החיים הבוגרים

אחרי העלייה לארץ העבירו אותנו למעברה. הייתי בת 17 וחצי, המעברה הייתה מין צריף כזה והיו גם אוהלים. אני גרתי בצריף עם סבי, החיים במעברה היו בסדר: היה אוכל ושתייה ולא היה חסר הרבה. עבדתי במטה יהודית, שם טיפלתי בילדים וזקנים, עשיתי כל מה שהיה צריך, להאכיל אותם, לשים להם חיתולים, זה היה בירושלים. התחלתי לעבוד כי אהבתי לטפל באנשים ולעזור להם. התחלתי לעבוד בערך לפני 30 שנה (1994). אני לא זוכרת אושר יותר גדול מלעזור לאנשים שטיפלתי בהם.

תחביבי וחלומי

התחביב שלי היה לרקום ולסרוג. מאוד נהניתי לתפור לאנשים ולסרוג, הסריגה משכה אותי עד היום. היו לי הרבה חלומות ואף אחד מהם לא התגשם: רציתי לטייל בכל העולם ורציתי ללמוד באוניברסיטה, אבל לא יכולתי כי כבר היו לי ילדים קטנים ומשפחה מאושרת שרציתי להיות איתה. אני לא עצובה כי בכל זאת הגשמתי חלום אחד.

אני מרוצה מהנכדים שלי והחיים שלי כי יש לי הכל: יש לי נינים, נכדים, ילדים וחיי נראים מאושרים. אני לא צריכה יותר מזה כי כבר יש לי הכל כאן.

בן זוגי

הכרתי את בן זוגי, אבי, בשנת 1960. יום אחד אבא של בעלי שלח אותו לבקר את אבי. אבא שלו ואבא שלי היו חברים טובים. משם דיברנו התחלנו לראות את אחד השני יותר, ואז יצאנו ביחד. בשנת 1962 התחתנו. החתונה הייתה היום המאושר בחיי, זה היה יום שמח ומאושר זה היה אירוע דתי ומסודר, היה כיבוד לוח זמנים, מקומות ישיבה וכמובן אני זוכרת עד היום איך הרב קידש אותנו והכריז שאנחנו בעל ואישה. לאחר מכן הקמנו בית בירושלים, עיר הקודש, בגבעת משואה. הולדנו תשעה ילדים שכרגע בוגרים עם ילדים משלהם.

החיים שלי כיום

היום אני בבית, אני בפנסיה ומבלה את יומי בטיפול בנכדיי. אני זוכרת כל אירוע מאושר של נכדיי ומשפחתי. לעולם לא אשכח את משפחתי כי אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני.

הזוית האישית

שגיא הנכד המתעד: הייתה לי חווייה מעניינת, נהניתי לשמוע את סיפורה של סבתי.

סבתא חנה: היה לי מאוד כיף לעשות עם נכדי את התכנית ומאוד התקרבנו זה לזו.