מאגר סיפורי מורשת

הסיפור מוקדש לאבי ניצול השואה, לנכדי היקר ניר מור יוסף מביה"ס הרצל בחיפה, אתו אני חווה את התכנית המדהימה הזו, וכמובן לשאר נכדיי היקרים.

פרטים אישיים ורקע משפחתי

שמי גבי (גבריאל) יעקובס ואני נושא את שמו של סבי גבריאל יעקובס שנרצח בשואה יחד עם סבתי ודודי, ועוד רבים מבני משפחתי הענפה שהתגוררו בהולנד. הוריי, שהצליחו לשרוד את השואה הכירו בהולנד אחד את השנייה במסגרת תנועת הנוער של הפדרציה הציונית בשם מַכְּבִּי ושם נטעו בהם את רעיון העלייה לפלשתינה. הם עלו ארצה במסגרת עלייה ד' בסוף שנת 1947 והגיעו לביה"ס החקלאי מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל. בשנת 1949 נישאו ובנו את ביתם בצריף רעוע במושבה יוקנעם.

נולדתי בראשית שנת 1953 בבית יולדות מוֹלָדָה שבשדרות הנשיא בחיפה והתגוררנו במושבה יוקנעם. אחותי בוגרת ממני בשלוש שנים. כשמלאו לי שישה חודשים עברה משפחתי למושבה הקטנה נהריה לשיכון עמידר והשתכנה בבית דו משפחתי קטן של שני חדרים, מטבחון, מקלחת ושירותים לצד גינה קטנה. חדר אחד שימש כחדר הילדים והשני סלון שהיה דו שימושי – ביום שימש את המשפחה והאורחים, ובלילה שימש כחדר שינה להורים. היה צפוף מאד אך עבורנו, הילדים, הייתה הדירה כארמון מפואר. הבית היה מאוד צנוע ולא היה מאובזר במקרר, מכונת כביסה, כיריים, טלפון, מזגן או טלוויזיה. את דברי המזון קיררו בארגז קרח, הבישול נעשה על פרימוס, הכביסה כובסה בגיגית ביד וחימום הבית בחורף נעשה באמצעות תנור "פיירסייד" שפעל על נפט.

אבי אביגדור עבד במפעל טקסטיל "מולר" בצפון נהריה כמנהל חשבונות ואמי אלישבע הייתה עקרת בית. לסבי נתן חאודסמיט היה פנסיון ששכן בסמוך לבית ספר ווייצמן ברחוב רמז, הוא היה שומר מצוות ובשבתות נהגנו לבקר אותו ושהינו בביתו עד צאת השבת.

משפחת יעקובס הצעירה 1955

המדינה הייתה בראשית דרכה והתקשתה להתמודד עם גלי העלייה הגדולה, ולכן בתחילת שנות החמישים הונהג משטר "צנע" שהיה משטר חירום כלכלי שיזם שר התעשיה דב יוסף, במסגרתו חולקו פנקסי תלושים לכל משפחה ובעזרתם רכשו בהקצבה בשר, דגים, ביצים ומוצרי חלב. למרות הקצבת המזון, לא חשנו כלל במחסור, כי פשוט לכולם לא היה.

ילדותי

גדלתי בשיכון עמידר בצפון נהריה וביתנו שכן בסמוך לחוף הים. השכונה נבנתה בראשית שנות החמישים עבור עולים חדשים שזה עתה עלו ארצה, והם רכשו את דירותיהם בעזרת הלוואות מהמדינה. בשכונה נבנו צריפים שוודיים דו משפחתיים עם מקלחות ושירותים משותפים לשתי משפחות, בתים דו משפחתיים ובתים דו קומתיים בני ארבע דירות. הגיעו אליה עולים מהונגריה, ממצרים, מרומניה, מתימן, מצ'כוסלובקיה, מעירק, מפולין, מיוגוסלביה ומבולגריה לצד ה"יקים" וניצולי שואה. בשכונה ניתן היה לשמוע בְּלִיל של שפות, במיוחד בשעות הערב כאשר האימהות היו קוראות לילדיהן להפסיק את המשחקים ולשוב הביתה. היו אלה אנשים חזקים שהפכו במהירות מניצולים ועולים חדשים לתושבים מעורבים ושותפים מלאים בחיי המושבה הצעירה.

ילדותי הייתה מאושרת מאוד ולא יכולתי לצפות ליותר טוב מזה – חוף הים היה למעשה המרחב שמילא את עולמי, ובו ביליתי עם חברים במשחקים על החול, בשחייה ושיט בים, בשיטוט וסיורים ובעוד הרבה פעילויות. במהלך היום לא שהינו כלל בבית, משסיימנו את הלימודים נהגנו לחזור הביתה, להניח את הילקוט, ומיד יצאנו לשחק עם החברים בשכונה ובמרחבים או ללכת לפעולה בצופים. לכולנו היו אופניים איתם היינו מתניידים בכל רחבי המושבה ואף מחוצה לה. כולם הכירו את כולם והייתה אווירה של יחד.

ההורים ברוב המשפחות שבשכונה היו שורדי שואה, חלקם אף נשא על זרועם קעקוע עם המספר האישי שהטביעו עליהם במחנות הריכוז באירופה. גם הוריי שרדו את השואה בהולנד, אך בבית לא שמענו דבר על מה שעבר עליהם והיה איזה טאבו שלא שואלים ולא נוגעים בנושא. אנו כילדים הושפענו מן העבר הנורא, אך בעצם לא ידענו את פרטיו המלאים. לימים, לאחר שהתבגרנו, הצליח אבי לפתוח את ליבו ולשתף, וכששאלתי מדוע לא דיבר, הוא טען שלא רצו לפגוע ברגשותינו. הסתבר שכאשר אבי היה בגיל 12, הוא ואחותו נמסרו לשתי משפחות של שכנים. אבי הוחבא במהלך שנתיים עד לסיום המלחמה בדירה שמול דירתם אצל אחת השכנות בעליית הגג וסבל מרעב, קור ובדידות. בסיום המלחמה נפגש עם אחותו והאמת הנוראה נחשפה בפניהם – ההורים ואחיהם הקטן הועברו ממחנה ווסטרבורק שבצפון מזרח הולנד ברכבת המיועדת להובלת בהמות למחנה ההשמדה סוביבור בפולין ושם הוצאו להורג. בתחילת שנות השישים נתפס הצורר הגרמני אדולף אייכמן ונערך לו משפט בירושלים שדיוניו הועברו בשידורי הרדיו. במהלך השידורים נחשפנו לעדויות קשות והיינו עדים לתגובתם הקשה של ההורים והמבוגרים. אין ספק שהמשפט והעדויות השפיעו על כולנו.

תקופת בית הספר ולימודים

למדתי בבית הספר היסודי "רמז" שבשכונה עד כיתה ח'. אל בית הספר וממנו הגענו בהליכה ללא ליווי ההורים. המשמעת הייתה קפדנית ביותר והמורים היו סמכותיים מאוד. אני זוכר את משטחי השולחנות השחורים מזפת וכסאות העץ הפשוטים והחורקים אותם היה עלינו להפוך על השולחן בסוף כל יום לימודים. אני זוכר גם את חצר בית הספר שבמרכזו ניצבה ברזיה עגולה ואת מגרש המסדרים אליו נאספנו כל בוקר למסדר הבוקר ולתרגילי התעמלות בניצוחו של דני גרץ המורה להתעמלות. לצד המבנה המרכזי שכנו צריפים בהם למדנו שיעורי מלאכה וציור, ובמגרש שמאחורי המבנה היה מגרש כדורסל בו שיחקנו בהפסקות. בהמשך למגרש הכדורסל היה שטח גדול ששימש לשיעורי החקלאות. מעבר למקצועות היסוד שנלמדו, היו לנו גם לימודי מלאכה בהם עבדנו בנגרות, לימודי חקלאות עם המורה אביטוב בהם גידלנו ירקות בערוגות שבחצר ביה"ס ועסקנו בעידור, עישוב, זריעה וקטיף של ירקות שונים כמו אפונה, גזר, צנוניות ומלפפונים, לימודי תזונה בהם בישלנו בתורנויות את ארוחות הצהרים במטבח של חדר האוכל עבור כל תלמידי ביה"ס, לימודי מוסיקה בהם למדנו לנגן בחליליות ותופים ולימודי ימאות בהם חתרנו בים בסירות חתירה קרוול. בשלהי שנת 1967, לאחר הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים, סיימתי את ביה"ס היסודי ועברתי ללמוד בתיכון מקצועי עמל בנהריה במגמת אלקטרוניקה. אל בית הספר הגענו רכובים על אופניים מכל רחבי העיר והיינו אחד המחזורים הראשונים של בית הספר (מחזור ג'). למדנו בכיתה קטנה בת 11 תלמידים אשר הגיעו מרוב בתי הספר היסודיים שבעיר  ללא אינטגרציה, ללא רפורמה או חטיבות ביניים ולמרות זאת הגיבוש היה מלא.

כיתה ח' – בית ספר רמז 1967

תנועת הנוער הצופים

אחת המסגרות המשמעותיות של ילדותי הייתה תנועת הנוער הצופים. בכיתה ה' הצטרפנו לשבט חירם לגדוד אבוקה והתוודענו לילדים מבתי ספר אחרים ובכך הרחבנו את מעגל החברים. התגבשנו לקבוצה מיוחדת ובילינו שעות וימים יחד בפעילויות רבות. למעשה עד היום, לאחר עשרות שנים, קיים קשר הדוק עם חלק מהחברים ואנו ממשיכים להיפגש ולטייל יחד. באותה תקופה לא היו מחשבים ואינטרנט ולא זכינו לטוס כל שנה לחו"ל עם ההורים, ולכן הרבנו לטייל ולסייר במרחביה היפים של הארץ וכך למדנו להכיר ברגליים מחוזות ואזורים בארץ שלא היינו נחשפים אליהם. עם השנים עברנו להדריך בתנועה ולהוביל את החניכים בפעולות שבועיות ובטיולים. הובלנו אותם במחנאות ושדאות ויצאנו למחנות שהקמנו למשך כמה ימים, ואף השתתפנו בג'מבורי ביער בן שמן שהתקיים בשנת 1969. נסענו לכל הפעילויות האלה בטיוליות קופצניות שהיו למעשה משאיות רגילות שהותקנו בהם ספסלים ארוכים לאורך המשאית עבור הנוסעים. את כל הפעילויות האלה אנו המדריכים הצעירים ארגנו באופן עצמאי ללא כל עזרה או הדרכה של מבוגרים. בסוף שנות השישים, במסגרת שירותה הצבאי בנח"ל, הגיעה אלינו גלילה רון (הסופרת) לרכז את פעילות שבט חירם. לנו, ראשי הגדודים והמדריכים יצא לעבוד, להדריך ולבלות איתה במשך כשנתיים ולמדנו להכיר אותה היטב ואפילו יצא לנו להשתתף בחתונתה עם אבי פדר שהתקיימה בחיפה בשנת 1970. בתקופת התיכון יצאנו מדי שנה בחופשת הקיץ למחנה עבודה בקיבוצים ועבדנו בעבודות חקלאיות מגוונות. מדי שנה בחופשת הסוכות נהגנו להשתתף כולנו בצליחת הכנרת העממית ושחינו כקבוצה מחוף האון עד לחוף צמח.

בתנועת הצופים

תקופת ההתבגרות – חוויות מיוחדות

צילומי הסרט יהודית: באמצע שנות השישים החלו צילומים של סרט קולנוע "יהודית". עלילת הסרט מתרחשת בארץ ישראל בשנת 1948, זמן קצר לפני תום המנדט הבריטי. מדובר על אישה יהודיה אמיצה שמסייעת למדינת ישראל בזמן מלחמת העצמאות. המפיק היהודי קורט אונגר יזם את צילומי הסרט בישראל וניסה להביא את הוליווד לנהריה. בסרט השתתפו שחקני קולנוע ידועים כמו סופיה לורן, פיטר פינץ' וג'ק הוקינס וכן שחקנים ישראלים ידועים. אתר הצילומים המרכזי של הסרט בישראל הוקם על גבעת תל עבדון בגליל המערבי, מעין "קיבוץ" כפי שהיו נראים הקיבוצים בשנות ה-40 וה-50. בהפסקות או בתום יום ההסרטות היו השחקנים חוזרים לנהריה. קולנוע “גליל” בשכונה שלנו נסגר לתקופת ההסרטה ושימש כאולפן, ומועדון ההסתדרות במרכז המסחרי בשכונה שימש כחדר אוכל אליו הגיעו השחקנים לאכול. אנחנו כילדים עברנו חוויה מיוחדת במינה כאשר במשך מספר שבועות פקדו את שכונתנו המנומנמת עשרות אנשי קולנוע שרק יכולנו לקרוא עליהם בעיתון. היינו נוהגים להמתין להם ולצפות בהם בהגיעם ובלכתם.

שחיינים תושבי נהריה גוייסו להשתתף בצילומים כסטטיסטים בקטע המתאר את ירידת המעפילים לחופי נהריה ובו היה עליהם לקפוץ לים מסיפון אניית המעפילים טייגר היל ולשחות לחוף. הקטע צולם בחוף עתלית ובין יתר השחיינים הנהריינים השתתפה בו גם אמי.

הצפת נחל הגעתון: שדרות הגעתון בנהריה נסללו בסמוך לערוץ נחל הגעתון מיד עם היווסדה של נהריה. עצי אקליפטוס ניטעו בשני צדדיו במטרה למנוע את עליית מפלס המים בנחל, שהיה אז נחל איתן, ולמנוע הצפות ושיטפונות. למרות זאת, שיטפונות אירעו ובתאריך 22.1.1969 עלה נחל הגעתון על גדותיו ומימיו הגיעו עד למפתן החנויות שבשדרה. העיר למעשה הושבתה ולא הייתה גישה בין הצד הדרומי לצפוני וכמובן הלימודים בבתי הספר לא התקיימו, ממש חגיגה לילדים. כולנו מיהרנו לנצל את היום החופשי לרכיבת אופניים במים.

נחל הגעתון עלה על גדותיו

מיגים סוריים בבצת: בחודש אוגוסט 1968 חדרו לישראל שני מטוסי מיג-17 סוריים. הם נחתו במנחת בצת שהיה מנחת למטוסים קלים, כ-5 ק"מ מצפון לנהריה וממערב למושב בצת. השמועה התפשטה בינינו (ללא טלפונים וללא רשתות חברתיות). עלינו על אופניים ורכבנו למנחת כדי לחזות בהם. כמובן צילמנו והצטלמנו לידם, וקשה לי להאמין שלולא האירוע היה מתרחש היום, לא ניתן היה להתקרב למקום.

מודעות שטיינברג: בבית צנוע בפינת שדרות הגעתון עם רחוב ויצמן שכן ביתם של משפחת שטיינברג הייקית. בבית זה שכנה ספריית השאלה לספרים בגרמנית, חנות למכירת עיתונים, מרכז לחלוקת עיתונים ובית דפוס של עיתון מקומי של נהריה בשם "מודעות שטיינברג". ניתן היה ללמוד מהפרסום מי מוכר דירה, למי נולד ילד, מי התחתן, או מי ח"ו מת, גם ידיעות אודות אירועי תרבות וסרטי קולנוע בארבעת בתי הקולנוע שהיו בנהריה – קולנוע הוד, רון, גליל ואמפי (קולנוע פתוח בקצה שדרות הגעתון). סמל העיתון היה אדם קורא בעיתון והוא הודפס בשחור לבן.

בשנות לימודיי בתיכון חיפשתי דרך להרוויח מעט כסף כדי שלא אזדקק לקבל דמי כיס מהוריי. בכל יום שישי בסביבות ארבע לפנות בוקר נהגתי להגיע ל"מודעות שטיינברג" ושם מיינתי את עיתוני הבוקר שהגיעו מתל אביב לפני חלוקתם למנויים באזורים השונים. היו שם עיתונים בכל השפות והסוגים: בעברית העיתונים "דבר", "על המשמר", "הארץ", "הצופה" ו"הַבֹּקֶר". היו גם עיתונים בשפות זרות כמו: "לֵעצְטֵע נָיֵיעס" ביידיש, "אוּיְקֵלֵט" בהונגרית, "וִיאָצָה נוֹאסְטרָה" ברומנית. לכל עיתון הכנסנו את מודעות שטיינברג שחולק בחינם.

בזמן שעסקנו במיון וארגון העיתונים עבור המחלקים בשכונות השונות, גברת שטיינברג, אישה יקית קטנה והמקסימה, דאגה לנו והכינה לנו לחמנייה גדולה מרוחה בנדיבות בחמאה. לאחר עבודת המיון עליתי על אופניי ורכבתי ליום לימודים בבית הספר. שלמה הבן במשפחת שטיינברג היה אחראי על הדפסת מודעות שטיינברג בלילה שבין חמישי לשישי בכל שבוע. כאשר יצא למילואים אני מילאתי את מקומו והדפסתי מאות עותקים של העיתון במכונת האופסט, כך שגם כשהוא נעדר העיתון יצא לאור.

מסע שמיניות: בחורף 1970 יצאנו בטיוליות לחצי האי סיני וטיילנו במרחביה הגדולים במהלך שבוע ימים מחופיהם הזהובים של נואיבה, דהב, ושארם א שייח' דרך מיצרי טיראן (אותם חסם נשיא מצרים נאצר לפני מלחמת ששת הימים), דרך מנזר סנטה קתרינה שנמצא למרגלות ג'בל מוסא (הר משה) שהיה אז מושלג ועד לחופי מפרץ סואץ. הייתה זו חוויה מיוחדת במינה שבה השתתפו רבים מבני המחזור שלנו מכל תנועות הנוער. גם במסע זה נסענו באותן טיוליות קופצניות.

התותח שאיים על מיצרי טיראן 

                                                                                                                                                                                                  בילוי: עד שנת 1967 לא היו שידורי טלוויזיה ישראלים ולכן הרדיו והקולנוע היו מקורות הבילוי שלנו. זוכר שישבנו ליד מקלט הרדיו הביתי והאזנו לתוכניות רדיו כמו משפחת שמחון, פול טמפל, התעמלות בוקר עם מיכאל בן חנן, ד"ש עם שיר ועוד. לקולנוע נהגנו ללכת כמעט בכל מוצאי שבת, ולפני הקרנת הסרט היו מקרינים את יומני גבע אשר הביאו את תקציר החדשות בארץ בקולו העמוק והדרמתי של הקריין אלימלך רם.

שירות צבאי

התגייסתי לצבא בנובמבר 1971. את הטירונות עשיתי במהלך החורף במחנה טירונות שבבית אל. היה קר מאוד ושמחנו כשהעבירו אותנו לתעסוקה מבצעית לראס סודאר החמה שלחופי צפון מפרץ סואץ. כאן למעשה גידלתי את הזקן שמעטר את פני עד היום כדי שלא אצטרך לעמוד שוב בחוויית הגילוח עם מי קרח כל בוקר בבית אל. לאחר הטירונות הציבו אותי בבסיס חיל הים בחיפה. כאן עברתי טירונות נוספת – טירונות ים. בניגוד לטירונות הכללית, אהבתי מאוד את טירונות הים כי הייתי מחובר מאוד לפעילויות הים. לאחר מכן עברתי קורס מקצועי ארוך שהכשיר אותי לתחזק ולתקן מערכות אלקטרוניות מורכבות של ספינות הטילים החדשות (ספינות שרבורג) שנקלטו בחיל הים באותם ימים. זכיתי להיות שותף בהתקנות והפעלות של המערכות בספינות הטילים שזה אך הגיעו לארץ. במהלך השירות בחיל ואף במהלך כל ימי שירות המילואים הרבים ששֵׁירַתִּי עד גיל חמישים, עסקתי בתחזוקה, תיקון ותפעול של מערכות בספינות. ביום שישי, ערב יום כיפור באוקטובר 1973, יצאתי מהבסיס לבית הוריי בנהריה ומיד כשהגעתי, נקראתי חזרה לבסיס כי הוכרזה כוננות עליונה. בדיעבד, הסתבר שחיל הים היה החיל היחיד שהיה ערוך ומוכן כראוי למלחמה ועבר אותה ללא הפתעות ועם הצלחות גדולות. הייתה זו מלחמה קשה מאוד שבה חשנו סכנה ממשית לקיום המדינה. במלחמה זו איבדתי חברים בני המחזור שלי וביניהם את חברי הטוב מהצופים – גילי ליטן ז"ל ששירת בסיירת גולני ונפל ביומה האחרון של המלחמה בקרב השני לכיבוש החרמון, ועל גבורתו בקרבות בחרמון הוענק לו עיטור העוז. חבר נוסף בן כיתתי מבית הספר היסודי – גבי טפלי ז"ל ששירת בשריון ונפל ביום השני למלחמה בקרבות הבלימה נגד המצרים בחזית סיני.

מקצוע ועיסוק

בהכשרתי למדתי אלקטרוניקה וזה היה עיסוקי לאורך כל שנות עבודתי. לאורך השנים האתגר האישי היה להדביק את השינויים והתמורות הגדולות שחלו בטכנולוגיות כדי להישאר מעודכן – בתחילת דרכי עוד עבדתי עם שפופרות רִיק וטרנזיסטורים בודדים ובשנות עבודתי האחרונות התמודדתי כבר עם בקרים זעירים ומערכות מחשוב ותקשורת סבוכות. לאחר השחרור מהצבא עבדתי בחברת "אלתם" שעיסוקה היה פיתוח, תכנון ובניית מערכות בקרה למפעלי תעשייה וכן תחזוקתן. האתגר בהטמעת מערכות בקרה חדשות במקום המערכות האלקטרומכניות הישנות היה בלימוד לעומק של תהליכי הייצור השונים במפעלי התעשייה על מנת להבין את הצרכים המדויקים שלהם. לאחר עשר שנות עבודה מרתקות נסגרה החברה ועברתי לעבוד בחברת החשמל. גם כאן הייתה זו עבודה מרתקת – עבדתי ביחידת ניהול המערכת שבה שכן מרכז השליטה והבקרה של חברת החשמל והיא אחראית על ייצור החשמל והולכתו במערכת הארצית של מדינת ישראל. עם השנים הקמתי וניהלתי ביחידה מעבדת אלקטרוניקה בה פיתחנו מכשירים ומערכות בקרה מרחוק אשר נתנו כלים למערכת השליטה מרחוק, כמו כן תמכנו ביחידות הקצה הפזורות בכל אתרי החברה ממטולה ועד אילת.

היכרות, נישואים ובניית משפחה

בשנת 1977 הכרתי את רעייתי מיכל בטיול שיזמו זוג חברים משותפים – כרמלה הייתה חברת ילדות של מיכל ויואב שהיה חבר לעבודה ב"אלתם". לאחר הטיול המשכנו להיפגש ולטייל הרבה וכך נרקם הקשר שהביא לחתונתנו כשנה לאחר מכן. החתונה התקיימה בגינתם של הוריה של מיכל (הבית בו ניר ומשפחתו מתגוררים כיום). הקמנו בית צנוע בשכונת רוממה הישנה בחיפה, היינו ממש מאושרים בחלקנו – את המטבח בניתי בעצמי, בסלון העמדנו קרשים על בלוקים ששימשו כמזנון, מיכל תפרה וילונות לחלונות וקנינו כסאות קש למטבח בשוק בדליית אל כרמל. הכל היה צנוע ופשוט ובשבילנו זה היה בית. שנה לאחר החתונה נולדה בתנו הבכורה עדי (אמו של ניר), היה זה אושר אין סופי שקשה לתארו. מיכל לקחה חופשה לא תשלום מעבודתה והקדישה את כל זמנה בטיפול ובפינוק שלה והכל באהבה גדולה. שנה לאחר מכן נולדו לנו תאומות, אורלי ורויטל, ולמעשה בפועל גידלנו שלישיה. מיכל המשיכה את חופשתה מהעבודה. זוהי חוויה גדולה מאוד ומאתגרת לגדל תאומות שהן כל כך דומות אחת לשנייה לצד אחות בוגרת מהן בשנה, ועם כל הקושי והאתגרים, מעולם לא הבענו את זה והכל נעשה באהבה גדולה ובאושר רב. הקשר המיוחד בין התאומות היה ממש הדוק ואפילו היום, לאחר 44 שנים, קיים ביניהן קשר מיוחד במינו. היום אנחנו משפחה גדולה עם תשעה נכדים מקסימים, ואני רואה בכך ניצחון גדול על ניסיון ההשמדה וההכחדה של משפחתי ושל העם היהודי כולו בשואה.

תחביבים

בנערותי אהבתי מאוד להפליג במפרשית ורכשתי לי סירת גלית בעלת מפרש בודד. מאוחר יותר שדרגתי אותה והוספתי לה מפרש חלוץ אשר נתן לה מהירות נוספת. את הסירה רתמתי לטוסטוס (אופנוע עם מנוע עזר) וגררתי אותה על זוג גלגלים כדי להגיע לחוף גלי גליל למפרץ הסירות. נהגתי להפליג בה במקביל לחוף והגעתי לאיי אכזיב ועד לחוף בצת שליד ראש הנקרה. ניצלתי אותה גם לדיג – זרקתי חוט דיג בשיפולי הסירה עם מתכת דמוית דג וקרס משולש גדול בקצהו והפלגתי לאורך החוף כך שהמשולש נגרר מאחור ולפעמים היה נתפס דג גדול. בהפלגות הרבות יצא לי לצפות בצבי ים גדולים, דגים גדולים ואפילו כרישים, ועל האיים צפיתי בשחפים ונחליאלים אשר קיננו. ברבות השנים האיים הוכרזו כשמורת ים והיום אין יותר גישה אליהם, זכיתי להספיק ולצפות בטבע במיטבו עוד לפני שהוכרזו כשמורה.

עם השנים, כשעברתי להתגורר בחיפה וכשהתנאים היו פחות נוחים, נטשתי את השיט. התחלתי לגלות עניין בצילום, ומזה שנים רבות אני מצלם הרבה מאוד וצברתי עשרות אלפי צילומים, חלקם צילומי טבע שאני מרבה לצלם בטיוליי הרבים ברחבי הארץ ובחו"ל, צילומי פרחים וכמובן פורטרטים וצילומי מפגשים של בני המשפחה. השתתפתי בקורסי צילום וסדנאות כדי להתמקצע, ולמעשה הצילום מעסיק אותי לא מעט. בנוסף לצילום עצמו התחלתי גם לתעד את היסטוריית המשפחה וסרקתי את כל צילומי הסטילס הישנים, הנגטיבים והשקופיות ושמרתי אותם במחשב, כך שכיום יש לי ארכיון גדול מאוד המתעד את המשפחה החל מתחילת המאה העשרים.

תחביב נוסף שעושה לי טוב הינו האזנה למוסיקה – עברית, קלאסית וג'אז. בזמנו רכשתי לעצמי תקליטים רבים ולאחר שנים החלפתי אותם בתקליטורים. היום יש לי ספריית תקליטורים גדולה מאוד אותה העתקתי למחשב, אך אני מוצא את עצמי מאזין בעיקר למוסיקה בספוטיפיי בגלל השינויים הטכנולוגיים שתפסו את עולם המוסיקה.

סיפורו של חפץ מיוחד העובר במשפחה מדור לדור

גביע כסף  שהוקדש לסבי גבריאל יעקובס על ידי אמו אסתר קטן. הגביע הוקדש לו עם לידתו בשנת 1898 ועליו נחרט: "מנחת אהבה לבני גבריאל מאת אימו". הגביע הועבר אלי על ידי אבי מאחר ואני נושא את שמו של סבי.

מנחת אהבה לבני גבריאל מאת אמו 

מסר לדור הצעיר

מאחר שאנו דור שני לשואה, ולמרות שלא חווינו באופן ישיר את זוועות השואה, הרי שהשפעת האירועים הקשים שעברו על הורינו ניכרת היטב בדור שלנו במידה זו או אחרת. לכן, חשוב לי מאוד להעביר את המסר לנכדיי בני הדור הצעיר, שעליהם לבנות את חייהם במדינת ישראל ואין להם מה לחפש בארצות זרות. בכל מקום בעולם, ולא משנה היכן, תמיד תינתן להם ההרגשה שהם זרים ולא שייכים, ורק כאן בארץ שלנו הם יוכלו לחיות את חייהם בחופש מלא עם תחושת שייכות מלאה.

קצת על נהריה בה גדלתי

בשנות החמישים והשישים נהריה הייתה מושבה אירופאית קטנה השוכנת לחוף הים. תושביה רכבו ברחובות על אופניים לצד כרכרות רתומות לסוסים אשר הציעו לאורחים טיול ברחובות המושבה והם הפכו להיות אחד הסמלים של עיירת הקיט הייחודית והשונה כל כך בנוף של מדינת ישראל. התיירות בנהריה התחילה עם הקמת הפנסיונים, אשר משכו אליה זוגות צעירים רבים לחגוג את ירח הדבש שלהם. בשדרות הגעתון צצו מסעדות כמו "פינגווין", מועדוני לילה ובתי קפה כמו "גינתי" בהם הופיעו זמרים מלווים בתזמורות.

בתחילת שנות השישים הוכרזה נהריה כעיר לאחר שאוכלוסייתה גדלה באופן ניכר עם הגעת העולים. בשנים אלו תיירות הפנים בעיר הגיעה לשיא, הוקמו פנסיונים נוספים, ובמקביל החלו להקים בעיר גם בתי מלון. נוספו מקומות בילוי עם תזמורות שניגנו להנאת האורחים, כרכרות רתומות לסוסים נעו ברחובות, וגם חוף הים זכה לפיתוח נרחב. נהריה שקקה חיים בחודשי הקיץ ובכל מוצאי שבת היינו "הולכים למושבה", כלומר היינו יוצאים לשדרות הגעתון שעיקר המסחר והבידור היו מרוכזים בהם וטיילנו לאורכם יחד עם רבים מהצעירים של העיר ונהנינו מהאווירה השמחה.

על חוף הים של נהריה הוקם מפעל הרחצה "גלי גליל" על ידי הקואופרטיב לפיתוח החוף. במקום הוקמה בריכת שחיה באורך 50 מטר, מבנה כניסה, מלתחות, מקלחות וסככות. עם סיום בניית הבריכה נפתח חוף הרחצה באופן רשמי ובתחילת שנות השישים נבנה שובר הגלים בחוף הים עם שתי לגונות – הלגונה הדרומית שימשה לרחצה והצפונית שימשה לשיט מפרשיות וסירות קלות. בשטח שבין הלגונות הוצבה סוכת המציל של רודי מאייר. בכניסה לבריכה הציבו מקלחות שכל מתרחץ היה חייב לעבור דרכן כדי לשטוף את הזיפזיף ואת מי הים. בבריכה השגיח מציל בשם בובי צ'רבינקה ששמר על הסדר ואף נתן שיעורי שחיה לילדי נהריה. כל ילדי נהריה הכירו את המצילים בובי בבריכה ורודי שבחוף הים. בכל חודשי הקיץ בילינו ימים שלמים בחוף הים והבריכה.

הזוית האישית

ניר: נהניתי ללמוד על סיפור החיים שלך, להיפגש איתך בכל יום ראשון ולשוחח על העבר שלך.

גבי: ההשתתפות בתכנית הייתה חוויה מיוחדת במינה שבה אכן נוצר קשר מיוחד. מצאתי בתכנית הזדמנות טובה לקיים עם ניר דו שיח ולספר על חוויותיי, על המדינה אליה נולדתי ולעשות השוואה בין התקופות של אז והיום, על ילדותי המאושרת בנהריה, על תנועת הצופים בה הייתי פעיל ועל הקמת המשפחה. שמחתי מאוד על שיתוף הפעולה וההתעניינות שניר גילה בכל המפגשים.