מאגר סיפורי מורשת

רקע: נולדתי בשנת 1944 בעירק. באותה עת חיה קהילה יהודית גדולה ועשירה שמנתה כ-130,000 איש, מצבם הכלכלי היה טוב, רובם עבדו במסחר פקידות ומקצועות חופשיים, חלקם היו אנשים עניים שחיו בשולי החברה וכן בערים מסביב לעיר הבירה בגדד.

חיינו היו חיי לחץ ופחד אבל רוב היהודים הצליחו ללמוד בבתי ספר גבוהים והחיים הדתיים התנהלו בחופשיות בתוך הקהילה, מוסדות לעזרה הדתית היו קיימים בתוך העיר בגדד שהייתה המרכז הרוחני של כלל היהודים בעירק.

 אמא שלי בבגדאד 

התקווה לעלות לארץ ישראל ולהקים מדינה משלהם פיעמה בלבבותינו. אולם השלטונות בעירק לא נתנו ליהודים לעזוב את המדינה וכל אלה שרצו בכל זאת להגיע לארץ, היה עליהם לברוח בדרך חתחתים ובסכנת נפשות דרך איראן לארץ ישראל. היו כאלה שלא שרדו וכאלה שנתפסו בדרך ואז רע ומר היה גורלם, חלקם נזרקו לבתי סוהר וסבלו עינויים גדולים וחלקם הועלו על הגרדום. חטאם היחיד היה עזיבת מדינת עיראק ללא הרשאה מהשלטונות.

באותם ימים נשלחו אנשים מהארץ ביניהם היה מרדכי בן-פורת שהיו לו ידידים בין הפקידות השולטת, והוא ניסה לשכנע את הממשל להתיר ליהודים לעלות לארץ ישראל.

סיפור עליית משפחתי במבצע עזרא ונחמיה 1950

ואכן בחדש אפריל של שנת 1950, ממשלת עירק הסכימה להתיר ליהודים לצאת מתחום המדינה, וזה רק לאחר שוויתרו על אזרחותם וכל רכושם.

משפחתי, שהייתה משפחת סוחרים גדולה, התחלקה לשניים. אלה שרוצים לעלות לארץ עם כל הכרוך בכך, בין היתר לוותר על הבתים והרכוש הגדול שיש להם, לעזוב הכל ללא אפשרות לממש את ערכו. למכור את הבתים, החנויות וכל מה שבתוכם, נאסר עליהם הדבר.

ואלה אשר לא ויתרו והחליטו להמשיך להיות אזרחים במדינת עירק, עד אשר תעבור הגזרה ואז לא יצטרכו לוותר על אזרחותם ועל רכושם שעבר אליהם מדור לדור.

הורי היו בין אלה שרצו כן לעלות לארץ, לממש ולהגשים את חלומם, לחיות בארץ אבותיהם.

מרדכי בן פורת שעבד והשתדל אצל השלטונות העירקים ובמיוחד אצל ידידו תאופיק אל סאוודי, שלימים הפך להיות ראש ממשלת עירק, הצליח בסופו של דבר במשימתו, והפעולה יצאה לדרך. אנשים הלכו להירשם אצל פקיד מיוחד שמונה למשימה הזאת, אשר בפניו הצהירו על כוונתם לעזוב לצמיתות את מדינת עירק ולעלות לארץ ישראל.

באותם ימים התאגדו קבוצות בני נוער, בתוך העיר בגדד, שנפגשו בסתר בבתים, ותכננו כיצד לשכנע כמה שיותר אנשים לעלות לארץ, ביניהם היו הדודים והדודות שלי. (משימה זו היתה כרוכה כמובן גם בסכנת נפשות, היות והיו עלולים להיתפש על ידי השלטונות.)

הורי, שכאמור החליטו לעלות לארץ, עברו את כל התהליך שיאפשר להם להיות בין אלה שיעזבו את גבולות המדינה. חתמו על טופס ויתור על אזרחותם, יחד עם כל חמשת ילדיהם, ואני בתוכם, הפכנו בין לילה לפליטים. היות והעדפנו לעזוב את מדינת עירק לצמיתות.

סלח ז'בר, שר הפנים דאז ציווה להרחיק מן המדינה כל אדם שנשללה אזרחותו העירקית. בתוך 20 יום מיום החתימה על טופס הוויתור על האזרחות, ובהתאם לכך דרשו צירי המפלגה השולטת "אסתקלאל", שרכוש היהודים היוצאים יוחרם וזה כנגד הרכוש הערבי שכביכול, נתפס על ידי הציונים במדינת ישראל.

הורי , מצויידים בתעודת מעבר שנתקבלה , בשם "לסה פסה", התכוננו לצאת מגבולות המדינה. ארזנו מעט בגדים לתוך מספר מזוודות וביום המיוחל, בתאריך 31.12.1950 עלתה משפחתי על מטוס מסוג "סקיימאסטר", יחד עם עוד 80 איש והמראנו בדרכינו לניקוסיה בקפריסין ולאחר נחיתה של מספר שעות לתדלוק טסנו משם ליעדנו נמל לוד, בארץ ישראל. כאן התקבלנו על ידי אנשי הסוכנות היהודית שערכו את הרישום בהגעתנו ארצה ונמסרו לנו פרטים להיכן מועדות פנינו בארצנו החדשה.

אין לתאר את שמחת כולנו מהקטן ועד הגדול בהגיענו לארץ-ישראל.

העשרה