מאגר סיפורי מורשת

שמי גור זנגו, אני משתתף בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבתא שלי  עופרה שחם ותיעדתי את סיפורה.

סבתא עופרה מספרת על ילדותה בירושלים

נולדתי בירושלים, גם שני ההורים שלי נולדו בירושלים וגם ההורים של הורי נולדו בירושלים. כלומר אנחנו כמה דורות רק ירושלמים, אני מדברת על הרבה לפני קום המדינה. הצד של אבא שלי – סבא יוסף טביב (אביב) הגיע מתימן בשנת 1872 במאה ה-19, ומהצד של אימא שלי – משפחת טוויל – הגיעו מסוריה בהתגנבות יחידים, ברגל, גם הם במאה ה-19. הם התיישבו בירושלים. לסבא שלי מצד אימא שלי, שלא הכרתי אותו, היה עסק בעיר העתיקה, עסק של כלי בית וחפצי נוי במזרח העיר (בתוך החומות). הוא ממש עבד והיה בקשר חברי עם התושבים הערבים במקום, הם עזרו אחד לשני, זו היתה מציאות אחרת לגמרי מזו של היום. הרבה לפני קום המדינה, עוד לפני שבנו וגרו מחוץ לחומות העיר.

הילדות שלי היתה בירושלים של לפני מלחמת ששת הימים: עוד היה גבול ביננו לבין ירדן, גבול שעבר באמצע ירושלים וחילק את העיר למזרח ומערב כשמזרח העיר שייך לירדן ומערב העיר לישראל. בקלות רבה כילדים היינו עלולים לחצות את הגבול וזה גם קרה מספר פעמים, היו ילדים שבטעות חצו את הגבול לירדן והירדנים לשמחתנו, היו מחזירים אותם.

ואז פרצה מלחמת ששת הימים ובשישה ימים נכבש החלק המזרחי של ירושלים (ועוד הרבה שטחים שהיו בשלטון ירדן מצרים וסוריה) כולל העיר העתיקה והכותל המערבי, והילדות שלנו ממש השתנתה. פתאום ירושלים נורא גדלה, פתאום היו חלקים שלא היכרנו, והתחילה תקופה של טיולים וחקירת שטחים, מקומות שלא היכרנו לפני כן.

כמו הורי, גם אני נולדתי בשכונה שנקראת נחלאות, בחלק שנקרא "משכנות ישראל" בבית שסבא של סבא יוסף, אבא שלי, בנה בירושלים, אבי נולד בבית הזה, אני נולדתי שם, וגם אימא שלך גילי נולדה בבית הזה כשהיינו סטודנטים בירושלים.

הבית עדיין קיים אבל כבר לא בבעלות שלנו, אם תרצה ניסע לטייל בירושלים יום אחד ואראה לך אותו. כשהייתי בת ארבע נולדו האחים התאומים שלי – הדודים שלך:מוני ומומו שזה כינוי לשמעון ושלמה על שם הסבים משני הצדדים.  עברנו לדירה חדשה בשכונה חדשה – קריית יובל, מה שהיה לפני כן "בית מזמיל" ושם פחות או יותר עברה עלי רוב ילדותי. עם זאת ביקרנו הרבה את הסבים במשכנות ישראל וגם את הסבתא החלאבית (הסורית) שלי בשכונה ליד שנקראת "נחלת ציון". הסבים משני הצדדים גרו בשכונות שונות במרחק של פחות מקילומטר זו מזו, אבל כל שכונה היתה עולם שונה לגמרי עם מנהגים שונים, בתי כנסת שונים. בתיכון התקבלתי ולמדתי בתיכון שנחשב מאוד טוב בירושלים עד היום זהו בי"ס שנחשב למצויין – בית הספר שליד האוניברסיטה או כפי שנקרא היום ליד"ה.

תחביבים בילדותי היו מפגש ומשחקים עם חברים בשכונה: משחקי גומי וקלאס (שהירושלמים קראו ארץ), כדור… אוספים של עטיפות מסטיקים, של מפיות, 5 אבנים, גולות, חרצני מישמשים… ועוד. חוץ מזה אהבתי עבודות יד – כל מיני – למשל מקרמה, קרמיקה, סריגה, תפירה, רקמה. הייתי מבקשת הוראות תפירה/רקמה מאמא שלי – סבתא מזל, שנפטרה קצת אחרי שנולדת – היתה מראה לי ואני פשוט הייתי יוצרת. אהבתי גם ציור וכנראה הייתי טובה בזה כי המורים שלי לציור לאורך ילדותי התפעלו מהציורים שלי. הרבה מהזמן בילדותי הושקע בעזרה בבית, משחקים בשכונה ובלימודים.

אחרי התיכון התגייסתי לצבא לנח"ל, יצאתי לקורס מכ"יות ונעשיתי מפקדת כיתה. בשלב הזה נפגשנו סבא שלך ואני בהיאחזות נחל גילגל. סבא היה מפקד ההיאחזות ואני הייתי מפקדת של הבנות. היום זהו קיבוץ גילגל שבבקעה.

לצערנו מספר חודשים אחרי שהתחתנו, נפצענו קשה בתאונת דרכים שכמעט הרגה אותנו את שנינו, נפצענו קשה מאוד. באותו זמן תכננו טיול לארה"ב שכמובן לא יצא לפועל – היינו בבית חולים מספר חודשים ובשיקום אחר כך. אני זוכרת שהייתי עדיין עם קביים כשנסעתי לאוניברסיטה בירושלים לרשום את שנינו ללימודים אקדמיים.

קיבוץ חוקוק

למדנו בירושלים שלוש שנים כשבזמן זה גילי, אימא שלך – בתנו הבכורה, נולדה (בבית המשפחה בירושלים). בסוף הלימודים עברנו לקיבוץ חקוק, מקום הולדתו של סבא שלך שמשון. באותם זמנים היתה נהוגה בקיבוץ לינה משותפת – הילדים נמצאים בבית הילדים לא רק במשך היום אלא גם בלילה. הילדים הצעירים כבר בינקות נפרדים מהוריהם גם לשנת הלילה. כלומר הילדים בכל גיל מגיעים לבית ההורים בארבע ובסביבות שבע שמונה בערב ההורים משכיבים אותם לישון בבית הילדים והולכים לחדר שלהם. לי זה היה נורא מוזר לא הצלחתי להתרגל לכך.

גילי היתה בת שנתיים, מתוקה ונהדרת… אבל אני חשבתי שזה לא נכון להשכיב את הילדה במקום אחד ולישון במקום אחר.. וגם סבא שמשון הסכים איתי אפילו שהוא גדל ככה, החלטנו לקחת את גילי לחדר שלנו. אבל לקיבוץ זה לא נראה נכון שכל הילדים ישנים בבית הילדים וגילי בבית ההורים. בעלי תפקידים בקיבוץ התחילו לדבר איתנו ולנסות לשכנע אותנו להחזיר את גילי לבית הילדים כי זה מה שנכון… ללא הצלחה – לא השתכנענו שזה לטובת הילדים. בסופו של דבר עזבנו את הקיבוץ לאחר שהמטפלת והגננת איימו שלא יוכלו לעבוד עם קבוצה שאחת הילדות נמצאת בלינה משפחתית.

עזבנו את הקיבוץ לבית יצחק שליד נתניה וחודש לאחר מכן נולד הבן השני שלנו – דורון. במקביל התחלנו לחפש מקום מגורים קבוע, הצטרפנו לפרוייקט ייהוד הגליל, וקנינו מגרש לבנייה בכפר תבור בשכונה חדשה – שכונת הזיתים. שם נולדו נעמה ותום.

מבחינת עיסוק – הייתי מטפלת התפתחותית, עבדתי עם ילדים שיש להם עיכובי התפתחות וכל הזמן חיפשתי אמצעים לעזור להוריהם – למשפחתם של אותם ילדים. משלא מצאתי בארץ תכנית מתאימה ללימודים לתואר שני בתחום הטיפול המשפחתי, פניתי לאוניבסיטאות בחוץ לארץ וכשהתקבלתי לתכנית כזו באוניברסיטה בפילדלפיה, ארזנו את עצמנו ואת ארבעת הילדים ונסענו לארה"ב ללימודים. היו שנתיים מאתגרות מאוד לכולנו אבל גם מאוד מאוד מעשירות ומהנות. כשחזרנו לארץ התחלתי ללמד באוניברסיטה העברית ופתחתי קליניקה פרטית לטיפול זוגי ומשפחתי וזה מה שאני עושה מאז ועד היום עם הפסקה של 10 שנים נוספות בארה"ב להשלמת הדוקטורט.

איזה אוכל אני אוהבת יותר החלאבי או התימני אתה שואל…

את שניהם כמובן, שמזכירים לי מאוד את משפחתי ומקורותי, אבל יש הבדל מהותי בין שני הסגנונות – האוכל והקהילה היהודית בתימן היתה הרבה פחות עשירה מהקהילה בחאלב בסוריה, זה ניכר גם באוכל וגם בבתי הכנסת השונים – בית כנסת "הגורל" התימני בשכונת משכנות ישראל, חסר את העושר בעיצוב ובקישוטי הזהב שיש בבית כנסת "עדס" החלאבי בשכונת נחלת ציון. גם האוכל החלאבי עשיר לעומת התימני שרובו בנוי מבצקים, (טעימים מאוד) ומחלקי בשר זולים יותר כמו מרק רגל או מרק זנב… 😊

 תמונה משפחתית

הזוית האישית

סבתא עופרה: תוכנית הקשר הרב-דורי איפשרה לי את העונג לבלות זמן יקר עם נכדי גור, לספר לו סיפורי עבר משפחתיים, ולהכיר מקרוב את מציאות חייו בזמן הלימודים בביה״ס.

הנכד גור: הייתה חוויה להכיר מקרוב יותר את סבתא. אני ממליץ מאוד לדורות הבאים גם לעשות את זה. היה ממש כיף, כי אני לפני התוכנית הייתי בטוח שאני מכיר מאוד טוב את סבתא, אבל מסתבר שלא מספיק.