מאגר סיפורי מורשת

שמי מאיה יניב ומשפחתי היא סיפור נפלא של כור היתוך וקיבוץ גלויות מארבע כנפות תבל. השתתפתי בתוכנית השנה עם סבתא שלי אילנה יניב, שנולדה בשנת 1952 בהודו.

רקע – משפחות הורי

הסבא עמנואל מפולין ומשפחת הסבתא יוספה מרומניה משפחת אמי: הסבתא ג'וליה מהודו והסבא מישל ממרוקו, לצערי, לא הספקתי להכיר את שני הסבים כי הם הלכו לעולמם לפני שנולדתי. הפעם נספר את סיפורה של סבתא ג'וליה ושני אחיה, שאומצו ע"י הדודה, לאחר מות אימם בגיל צעיר מאוד. סבתא שלי הייתה בת שש כאשר הם עלו לארץ בשנת 1960.

סבתא אילנה מספרת:

"גרנו בהודו בעיר במומביי. היינו ביחסים טובים מאוד בשכונה מעורבת שחיו בה מוסלמים, הינדים נוצרים ויהודים ולא לא סבלנו מאנטישמיות. בקומה העליונה של הבנין בו גרנו היה בית כנסת "עץ החיים" ששימש מוקד דתי וחברתי בחיי הקהילה היהודית.

אחד מזיכרונות הילדות היפים היא מהחגים של בני הקהילות השונות בשכונה: התאורה הססגונית, הלבוש החגיגי, משלוחי המנות בחגים של כל העדות (רמאדן של המוסלמים, דיבוואלי הולי וכו' של ההינדים, כריסמס של הנוצרים והחגים שלנו היהודים, כמובן. זיכרון מיוחד שמלווה אותי היה טקס התשליך בחוף "צאופטי" המדהים שהיה חגיגה גדולה לילדים.

חווית החורף הראשונה בטהרן

עם קום המדינה בשנות ה-50 התארגנו צעירים במסגרת עלית הנוער (ביניהם גם בן דודתי) והגיעו לארץ לסייע בקיבוצים. גם בת דודתי הייתה כבר בארץ לפיכך, החליטה דודתי שהגיע העת לעלות לארץ. עלינו לארץ בדצמבר 1960, בסיוע הסוכנות היהודית. מסלול הטיסה כלל חניית ביניים של שמונה ימים בתחנת מעבר של הסוכנות היהודית בטהרן שבאיראן.

ההפתעה הגדולה הייתה עם הנחיתה. הכל מסביב מכוסה לבן הכבישים, גגות הבתים, העצים ויחד איתו הקור העז שלא הכרנו קודם. היה זה המפגש הראשון שלנו עם חורף מקפיא ומושלג, מזג אוויר שלא הכרנו, חוויה שהיתה חדשה עבורנו שלא היינו מוכנים לה. הגענו לטיסה לבושים בגדים קלים, סנדלים ומעילי גשם שהתאימו לאקלים  מהמקום ממנו הגענו. למזלנו, ארגנו לנו נציגי הסוכנות ביגוד חם, מעילים, נעליים ושמיכות. איכסנו אותנו בקרסקטין צבאי גדול עם מיטות ובמרכז האולם, במקום תנור חימום, עמדה חבית עם אש בוערת. התמונה שזכורה לי היטב היא את כולנו רועדים מקור עומדים סביב התנור. במהלך היום שיחקו הילדים בחצר המכוסה שלג לבן, מנסים לתפוס את פתיתי השלג, מכינים בובות שלג, ונהנים מכל רגע.

האכזבה הראשונה עם הנחיתה הייתה כאשר במקום להצטרף לקרובי המשפחה בנתניה, כפי שהובטח לנו ע"י נציגי הסוכנות, הועלנו על משאיות ובחשכת הלילה הסיעו אותנו במקום לנתניה, לירוחם, עיירת עולים מנותקת ומבודדת בנגב. זכור לי שסירבנו לרדת מהמשאית, ובקשנו שיסיעו אותנו לנתניה, לבסוף ירדנו לאחר שהבטיחו לנו שזו רק תחנת מעבר מספר ימים יעבירו אותנו, מה שכמובן לא קרה. קיבלנו דירה בת שני חדרים בבית דו-משפחתי. הביאו לנו מיטות ברזל עם מזרוני קש, מצעים ושמיכות, מעט כלים, פתיליה וארגז עם שימורי אוכל.

בימים הראשונים הייאוש היה גדול, הבכי לא פסק ואף חשבנו לחזור להודו. ההסתגלות לתנאים הפיסיים החדשים, המדבר הצחיח, החורף הקר, חוסר תעסוקה, אי ידיעת השפה והתרבות חדשה הקשו עלינו מאוד והיינו לגמרי משותקים.  ההתאוששות הייתה איטית. לשמחתנו עזרו לנו משפחות הודיות שכבר התאקלמו במקום, והשכנים הפרסים שגרו לידנו. עקב מחסור במקומות עבודה הועסקו הגברים בעבודות דחק יזומות של המדינה כמו נטיעת עצים, סלילת כבישים וכד'. רק מאוחר יותר השתלב דודי במפעל הפוספטים שבנגב.

בשנים הראשונות הייתה חשדנות והפרדה בין הקהילות בירוחם (הרוב בעיירה היו משפחות ממרוקו,  והיתר היו הודים ופרס והודו ומספר מועט של משפחות מרומניה) בעיקר בקרב המבוגרים. הקהילה של יוצאי הודו הייתה מגובשת מאוד, ושמרה על המנהגים, השפה, הלבוש, האוכל והתרבות ההודית, ארגנו הופעות שירה וריקוד הודי ואפילו נבחרת קריקט (שהיה הספורט הלאומי של הודו) שהשתתפה בתחרויות".

עוד סיפרה לי סבתא, איך פעולות  פשוטות לכאורה היו מסורבלות.

"במקום כיריים בשלנו את האוכל על פתיליה; מקלחת חמה לא הייתה וכדי להתרחץ היינו מחממים מים בדוד על פרימוס; בקיץ החם והלוהט כדי לקרר את האוכל והמים; במקום מקרר חשמלי, השתמשנו בארגז קרח שבתא העליון היינו שמים את הקרח וכל כמה ימים ואת הקרח היינו קונים ממוכר קרח שהיה עובר ברחוב על עגלה.

האוכל היה פשוט, לחם אחיד, מרגרינה, מעט ביצים, ירקות ומעט פירות ועוף אכלנו רק לעיתים רחוקות. מזל שהייתה לנו גינה בה גידלנו עופות לביצים, ירקות ונטענו עצי פרי.

להבדיל מהמבוגרים, הילדים השתלבו מהר מאוד בסביבה החדשה. בבית הספר למדנו, פרט למקצועות הרגילים כמו עברית חשבון מקרא וכו׳, גם חקלאות, מלאכה הבנות מסגרות והבנות תפירה. אהבתי במיוחד את שיעורי הטבע בהם יצאנו לסיורים בשדה להכיר את הצמחיה, החרקים והזוחלים במקום. בשיעורי החקלאות עבדנו בגינת הירק של ביה״ס ואת כל משלמדנו יישמנו גם בגינת ביתנו ושמחנו מאוד על כך. בשעות אחה"צ היינו משחקים עם הילדים בשכונה בקלאס, מחניים, חמש אבנים, תופסת ועוד.

הזוית האישית

סבתא אילנה: היה לי נחמד להנות מזמן איכות עם נכדתי וזכיתי לראות את הסביבה הלימודית שנכדתי לומדת בה. התוכנית היתה מאוד מהנה. למדתי דברים חדשים על סבתי שנינו למדנו יחד דברים חדשים במחשב. היה לנו נחמד שהיה לנו זמן משותף בתוך בית הספר להנות יחד ולהקשיב לסיפורים שלה.