מאגר סיפורי מורשת

שמי סוזנה, שמי ביידיש הוא שניידל על שם סבתא של אבי. נולדתי בבואונס איירס שבארגנטינה בשנת 1940. הייתה לי ילדות נהדרת, שמחה ,מלאה בדודים, בדודות ובבני דודים. גרנו בבית גדול מעל בית מלאכה לרהיטים של אבי. סבתא וסבא מצד אימא גרו לידינו והיו איתנו כל הזמן.

למדתי בבית ספר ממלכתי. הסביבה לא הייתה יהודית ובאזור מגורינו היו איטלקים וספרדים, אבל אנחנו חיינו כיהודים. בבוקר למדתי בבית ספר ממלכתי נוצרי, ואחר הצהריים נסעתי לבית ספר יהודי בשם "שלום עליכם". שם לימדו יידיש. הזיכרונות הכי טובים וחזקים שלי הם השבתות בבית סבא וסבתא מצד אבא. שם נפגשו כל בני הדודים ושיחקו ודיברו בקבוצות לפי הגילאים של הילדים. בבוקר (בבית הספר הממלכתי) למדנו: חשבון שפה, אך כיוון שזה היה בית ספר נוצרי כל פעם שהיה שיעור של דת כל היהודים יצאו מהכיתה ולמדו אזרחות. מבית ספר היהודי יש לי את הזיכרונות הכי טובים והחברות הכי טובות שיש לי עד היום, למרות שאנחנו במדינות שונות. משם גם יש לי את הזיכרון של המורה האהוב עלי: אדון ווסרשפרונק. הוא היה המורה שלי ליידיש.

בגיל שבע בארגנטינה

העלייה לארץ של אחי הבכור בשנת 1951 הייתה מכה קשה בשבילי כיוון שהייתי מאוד קשורה אליו. השנים עברו וחייתי באווירה של חיים חצויים: בין ארגנטינה לישראל. בעלי ואני הכרנו במסיבה בבית ספר יהודי כאשר הייתי בת 23. שנה לאחר מכן התחתנו, ילדתי שלוש בנות. בעלי בדיוק סיים את התואר שלו. ביקרנו בארץ והחלטנו שאנחנו עולים לארץ בגלל געגועים למשפחה והרבה ציונות. באותו זמן עלה אחיו של בעלי ומשפחתו ,ובארץ הייתה כבר משפחה די גדולה של דודים ובני דודים.

סוף סוף עלינו לארץ בשנת 1975 יחד עם הורי.פה התחלנו חיים חדשים. בהתחלה לא היה קל למרות שכולם עזרו ותמכו בנו לאורך הדרך. חלק מהקשיים שלנו היו: שפה,עבודה ומנהגים שונים. לדוגמה "עמדו ראשונים בתור לאוטובוס אך נכנסו אחרונים". דבר שבארגנטינה לא היה קורה. לבנות היו קשיים בבית ספר בגלל הקושי בעברית. לאחר שלמדו ילדי הכיתה לא קיבלו אותם. ילדתי הבכורה התלוננה כל הזמן שהיא רוצה לחזור לארגנטינה. הילדה הקטנה עברה את השנה רק בהסתכלות על הרצפה. עד שלאט לאט התרגלנו לארץ חדשה.

להורי גם היה מאוד קשה בעיקר לאבי: בן אדם מבוגר שלא התרגל למדינה זרה. מיד לאחר שנחתנו בארץ נסעו למרכז קליטה והחלפנו בית גדול בחדר בודד שבו שהו חמש נפשות. שינינו את אורח החיים שלנו. בעלי עבר את המבחנים של המועצה של רואי החשבון בארץ וקיבל עבודה. עברנו לדירתנו הראשונה בראשון לציון לאחר שנה שהיינו במרכז קליטה. עוד פעם היה צורך להתרגל לחיים ולסביבה החדשה. עם הזמן כל המשפחה החלה לעבוד ולהתרגל לארץ החמה.

עכשיו אנחנו כבר דור שלישי בארץ ולא התחרטנו אפילו פעם אחת. פה סוף כל סוף סיימתי את החיים "הכפולים".

הזוית האישית

שחר: היה מאוד מעניין לעבוד ביחד, לדעת יותר על המשפחה ועל ההיסטוריה שלה.

סבתא סוזנה: היה מאוד מהנה לעבוד אתך, לדעת לתפעל מחשב טוב יותר ובכלל ללמוד עוד הרבה דברים.