מאגר סיפורי מורשת

שמי אסתר (אתי סבר). נקראתי על שם סבתי שנספתה בשואה כשגרמניה פלשה לבולגריה בשנות ה – 30. נולדתי בשנת 1953 בישראל בעיר יפו. אני השניה במשפחתי מבין חמישה ילדים.

הורי – דייזי ושמעיה מנחם נולדו בבולגריה, הכירו והתחתנו.

בזמן המלחמה הם נלקחו למחנות העבודה של הגרמנים בשלהי שנות ה-30. אימא שלי בת 13 היתה כשהחלה המלחמה בשנת 1939 ונשלחה לעבודות כפיה עבור הנאצים. היא תפרה את המדים שלהם וגם עשתה תיקונים כשנקראו או התלכלכו בדמם של היהודים. כשלא עמדה בקצב אספקת המדים, או כשניסתה לנוח מעט היא חטפה מכות חזקות בגב על ידי שוט שגרם לה לכאבים וסימנים.

אבא שלי נלקח מבית המשפחה כשהיה בן 20. הוא נלקח לעבודות כפיה בדוחק רב במחסני נשק של הצבא הגרמני. הוא ייצר אמצעי לחימה עבור הצבא הגרמני הנאצי מברזל ומגומי. הוא עבד במפעל ושאף המון עשן ופחם מהייצור והיה משתעל נורא ורזה נורא. הוא היה מגיע הביתה אחרי חודשים שמשפחתו לא ראתה אותו.

מצורפת תמונה של אבי שמעיה חוגג בחתונה בישראל

אחרי המלחמה הם עלו לישראל וגידלו חמישה ילדים בבית בישראל ביפו. ניסינו לעזור עד כמה שאפשר להורים להתגבר על הזיכרונות המרים מהמלחמה. אני ואחיי היינו צריכים לטפל בכל מה שצריך בבית. אחותי הגדולה – דינה, אחים קטנים תאומים- מנחם וששון ואח קטן חמישי שלמה. דאגנו לתאומים ולאח הקטן לאוכל וניקיון בבית עד כמה שרק אפשר. הם ניסו לעודד אותם כל הזמן כשהורים לא היו בסביבה או לא היו מסוגלים לתפקד עקב הטראומה הקשה שחוו והזיכרונות הלא ייאומנים שעברו.

מצב זה היה לא קל. אבל אולי זה מה שגרם לי להיות כל כך דאגנית ובשלנית מעולה לפחות כמו אמי. היא לימדה אותי את כל מה שאני יודעת.

ניסינו לעודד אותם ולטפל בפצעים שלהם. ניסינו לעשות את עבודות הבית במקום אמי שהיתה חלשה, ולעזור בקניות כי אבי היה חלש משאיפת העשן הרב במפעל הנשק של הצבא הנאצי.

לאחר שניסו להשתקם, אני התגייסתי לצבא. שירתי בחיל רפואה בקריה וטיפלתי בחיילים פצועים. הכירתי את סבא של רוני-יצחק זכרונו לברכה שנפצע במלחמת ההתשה מקנה של רובה בפניו. הוא נולד בטורקיה בשנת 1948 בשנת קום המדינה, ועלה לארץ עם משפחתו בגיל ארבע. התחתנו ונולדו לנו שלושה ילדים והקטנה מבינהם – מורן – אימא של רוני.

יש לי  שלושה ילדים טובים – מוטי, שגר באלפי מנשה, שי, שגר בנס ציונה ומורן שגרה בכפר סבא ותשעה נכדים: בר, רוי, מאי, דור, אדר, פז, רוני, אור ונועם. כולם מדהימים יפים ובריאים.

לסיכום, לאור הקשיים הרבים, ימי דייזי מתגוררת היום בבית אבות עד 120 בראשון לציון. היא בת 98 ויש לה 15 נכדים, 25 נינים ורביע אחת (בת של נינה) בת שנתיים.

הזוית האישית

סבתא אתי: אני למדתי להכיר את נכדתי היקרה רוני. היא מאוד אוהבת אותי ואני מאוד אוהבת אותה. היא ילדה טובה, שאוהבת לעזור ומכבדת את האנשים שסביבה. היא מאוד בוגרת, אחראית ומבינה בטכנולוגיה והיא מלמדת אותי הרבה על השימושים של המחשב והטלפון הנייד. אני מאחלת לנכדתי רוני שתצליח בלימודים, תמשיך להיות חברה טובה והכי חשוב להיות מאושרת.

נכדה רוני: אני גדלתי עם סבתא שלי עד גיל שנתיים וחצי שהורי גרו אצלה בתחילת הנישואים. סבתא שלי היא הדבר הכי יקר לי. כשאני עצובה או שמחה אני צריכה אותה לידי. היא מלווה אותי בכל צעד שלי ואני אוהבת שהיא מעודדת אותי או מרגיעה אותי עם סיפורים על החיים. אני רוצה לאחל לסבתא שלי שתהיה בריאה ותמשיך ללוות אותי ולהדריך אותי ולתת לי עצות טובות לדרך.