מאגר סיפורי מורשת

שמי טליה אן אך כולם קוראים לי טלי.

נולדתי בבית החולים משגב לדך בירושלים, בשנת 1962, לאבי ווין פרנקלין סמרט שעלה מקליפורניה שבארה"ב. ולאמי פרחיה ז"ל שנולדה בירושלים לאחר שהוריה עלו מעיראק.

הוריי ושורשיי משפחתי

הוריי הכירו זה את זה בארץ, לאחר שאבי עלה מארצות הברית. אח של אמי היה ידיד של אבי והוא הכיר ביניהם. אמי לא ידעה אנגלית, ואבי לא ידע עברית, ובכל זאת הסתדרו ביניהם והתחתנו. אפשר לקרוא לנישואים אלה קיבוץ גלויות.

אבי נולד דור שלישי מצד אביו, בארצות הברית. אביו, סבא פרנקלין סמרט, אבא של אבי, נולד גם הוא, דור שני בארצות הברית, להוריו: סבא רבא סמרט שהיגר לארה"ב מאנגליה, ולאמו סבתא רבתא סמרט, שהיגרה לארה"ב משבדיה. את סבתא רבתא סמרט זכיתי לפגוש כשהייתי ילדה קטנה, היה זה לפני שעלינו לארץ (בילדותי גרנו כמה שנים בקליפורניה), היא הייתה מאד מבוגרת. כמה חודשים לאחר מכן היא נפטרה.

סבתא טלי עם סבא פרנקלין סמרט

סבא פרנקלין היה רב חובל בצי האמריקאי. הוא השתתף במלחמת העולם השנייה. האונייה שלו הייתה אחת האוניות שנפגעו במתקפה על פרל הארבור, מההפצצות של היפנים. כאשר האונייה נפגעה היא התהפכה. סבי יחד עם מעט חיילים שהיו עמו נלכדו באחד מחדרי האונייה למשך שלושה ימים עד שהצליחו לחלץ אותם. מעט מאד חיילים ניצלו מאונייה הזו.

אמי, פרחיה ז"ל צבאג נולדה, כאמור, להוריה שעלו לארץ מעיראק עוד לפני קום המדינה. היא הייתה בת שבע בקום המדינה, ותמיד זכרה וסיפרה איך שאנשים שמחו ורקדו ברחובות. אביה, סבא משה, היה לוחם בארגון לח"י. הוא היה איש קשוח ונאלץ לא פעם להתחבא מהבריטים ששלטו בארץ לפני קום המדינה, ומאנשי ארגון האצ"ל שהלשינו לבריטים על אנשי הלח"י. באחת הפעמים הוא התחבא כמה שבועות בכוך שמאחורי הארון בביתם בירושלים. לא זכיתי להכירו, הייתי נכדתו הגדולה. הוא נפטר כאשר הייתי בת שמונה חדשים.

את סבתא שמחה, אשתו של סבא משה, אני זוכרת ממש לטובה מימי ילדותי. את כל החגים חגגנו בבית הערבי הישן בירושלים שבו התגוררה. במטבחה, הקטן ביותר, בשלה מטעמים לכל בני המשפחה, הדודים והדודות וילדיהם, שהתארחו אצלה. היא הייתה מפורסמת באורז האדום העיראקי שבשלה, בקובה, שורבה –  מרק אורז, ביאפרח – עלי גפן ממולאים ועוד הרבה מאכלים טובים. את העוגות והעוגיות אפתה בסיר פלא על הגז. עד היום אני לא מבינה איך מהמטבח הקטן כל כך היא הצליחה להאכיל כל כך הרבה אורחים.

גם את סבתא רבתא, סבתא רוזה, אימא של סבתא שמחה, אני זוכרת. היא נפטרה כשהייתי בת שמונה. היא הייתה מיילדת בארמון המלך בעיראק. בזכות הקשרים שהיו לה בארמון המלך היא הצליחה להציל את בתה.

מעשה שהיה כך היה:

באותם שנים חטפו הערבים בנות יהודיות, שעדיין לא התחתנו, כדי להתחתן איתן. באחד הימים חטפו את סעידה, בתה הגדולה. סבתא רוזה מיהרה לארמון המלך והתחננה על נפשה שיחזירו את ילדתה, וברוך ה' נענו לתחנוניה. דרך אגב דודה סעידה חיה עד היום, היא בת מאה שנים. את סבתא שמחה, שהייתה הילדה הצעירה יותר, חיתנו בגיל אחד עשרה בגלל הפחד שיחטפו גם אותה.

אחיה של סבתא שמחה היו מכובדים ומלומדים. אחד מהם, חלימה, היה שופט בבית המשפט, דבר שלא היה מצוי בימים ההם שופט ממוצא עיראקי בבית משפט. היה לו ספר בו מתועדת שלשלת המשפחה עד גלות בבל. הספר הזה משום מה נעלם ודודיי שראו אותו במו עיניהם, הפכו עולמות כדי למוצאו, אך לשווא. גם דוד עזרא היה בעל תפקיד רם במשרד החינוך. הוא היה אחראי על כל בתי הספר הערביים בירושלים והסביבה.

בית הוריי

נחזור לבית הורי, כשהם התחתנו הם גרו בירושלים. כשנולדתי הם נתנו לי את השם טליה כי אהבו אותו, והוסיפו לי את השם אן, מכיוון שכל שלשלת המשפחה מצד אבי נתנו את השם הזה לבנותיהן. מקור השם הוא מאנגליה. אבות אבותיהם של משפחת אבי היו אבירים בממלכת המלכה אן, שמלכה על אנגליה, סקוטלנד ואירלנד בתחילת המאה ה – 18. מאז, ניתן השם אן לאחת מהבנות שנולדו בכל בית אב במשפחה. השם אן פסק במשפחה שלנו מכיוון, ששני אחי שנולדו נפטרו. אחד בהיותו תינוק, והשני בגיל מבוגר בהיותו רב סרן בצבא. לאחים של סבי נולדו רק בנות, כך שהשם סמרט פסק ועימו גם השם אן. יש לי גם אחות צעירה, שתבדל לחיים ארוכים, נשואה ואם לשלושה. בבית דיברנו גם עברית וגם אנגלית.

הוריה של סבתא טלי ווין ופרחיה ז"ל

ילדותי

בהיותי בת חמש פרצה מלחמת ששת הימים. ירושלים הופגזה על ידי צבא ירדן. בשעות ההפגזות, היינו מתחבאים אצל השכנים שגרו בקומה הראשונה. את אחי הקטן תמיד הניחו מתחת לשולחן כדי לשמור עליו. אבא שלי ניצל בנס, כאשר בדרכו לעבודה על האופנוע נפל פגז בכביש בדיוק אחריו בכביש.

אחרי המלחמה, עברו הורי לגור בקליפורניה. אבי רצה להשלים שם את לימודיו, וגם חשב לנסות שם את מזלו. למרות שהייתי ילדה, אני עדיין זוכרת את התקופה שגרנו בחו"ל. לא גרנו בקהילה יהודית סגורה. למדתי ב"פאבליק סקול" – בית ספר ציבורי ממשלתי. אף פעם לא יכולתי לקנות אוכל בחוץ או לאכול בקפיטריה של בית הספר עם הילדים האחרים. בגלל, שהקפדנו על כשרות המזון. בכל יום אמי הכינה לי אוכל ושלחה איתי לבית הספר.

לאמי היה קשה להסתגל לחיים בארה"ב. הגעגועים שלה לארץ הכריעו, וכך עלינו חזרה לארץ לשכונת קטמון הישנה בירושלים.  הייתי אז בכתה ג' ולמדתי בבית הספר הבינלאומי בירושלים. לאחר מכן עברתי ללמוד בבית הספר הנרייטה סאלד. מכתה ג', נסעתי לבד באוטובוס, בכל יום, הלוך חזור לבית הספר.

היו לי הרבה חברות. קפצנו בחבל ושיחקנו יחד תופסת ומחבואים בחוץ עד השעות המאוחרות בלי פחד. כיום זו מציאות אחרת. אין אפשרות לתת לילדים להיות בחוץ לבד ללא השגחה. אז לא היו טלפונים ופלאפונים לברר היכן אנו נמצאים, ובכל זאת ההורים סמכו עלינו ולא דאגו כשהיינו מחוץ לבית.

 בילדותי

לימודיי ועיסוקיי

בתיכון למדתי בבית חינוך עירוני ג'. שם המקצוע האהוב עליי ביותר היה ביולוגיה. את שיעורי הספורט הכי פחות אהבתי. הלימודים היו אינטנסיביים ולבסוף הוצאתי תעודת בגרות מלאה, כאשר התמקדתי בהיסטוריה ובביולוגיה.

בבגרותי טיילתי הרבה בעיר ירושלים, בעיר העתיקה ובשכונות היפות של העיר. ירושלים היא עיר מיוחדת במינה, יפה, מרשימה, עתיקה ותמיד מרגישים בה קדושה.

בגיל שש עשרה עברתי קורס לעזרה ראשונה, והתחלתי להתנדב במד"א פעמיים בשבוע אחרי הלימודים. מאוד אהבתי את ההתנדבות ויצא לי לעזור להרבה אנשים. זכורה לי חוויה שלעולם לא אשכח, הגענו לפנות קשיש מבית אבות לבית רפואה הדסה, כל הדרך באמבולנס, עזרתי לחובש לבצע החייאה בקשיש ואכן חייו ניצלו. זה נתן לי תחושת סיפוק אדירה. תכננתי ורציתי ללמוד רפואה ולהיות אחות מוסמכת, אך החלום הזה נגנז מפני שהתחתנתי בגיל צעיר ונשאבתי לכל המחויבויות של משפחה.

למדתי הנהלת חשבונות ומזכירות. בתחילה עבדתי תקופה קצרה כגזברית של מפעל לירקות קפואים – "גולד פרוסט", אחר כך עבדתי ארבע שנים כמזכירה במעבדה למחלות עופות בלולים. לאחר מכן עשיתי הסבה ועבדתי כמה שנים במעון תינוקות. לבסוף חזרתי לעבודת המזכירות, ובעשרים שנה האחרונות אני עובדת כמזכירת ראש העיר של קריית מלאכי.

הקמת המשפחה

את בעלי ניסן הכרתי במפגש חברים כשהייתי תלמידת תיכון בת שמונה עשרה. למרות, שהוא גדול ממני בשמונה שנים, היה לנו נשיאת חן אחד בעיני השני והתחתנו בקריית מלאכי, בשיא החורף של שנת 1981 כשירדו שלגים בירושלים. בני המשפחה והאורחים מירושלים התאמצו מאד להגיע לחתונה. אחרי החתונה עברנו לגור בקריית מלאכי.

במשך השנים נולדו לנו ארבעה ילדים מדהימים: יהונתן, איילת, יניב ושחר. ארבעתם גדלו והתחתנו בקריית מלאכי. כיום כולם נשואים ופעילים בקהילות שהם משתייכים אליהם, קהילת חב"ד וש"ס בקריית מלאכי.

כהורים הדגשנו כל הזמן לילדינו שהם תמיד צריכים להיות יחד, לעזור ולסייע אחד לשני, כי אין מישהו אחר בעולם שיהיה לצידם כמו האחים שלהם. אני  מקווה שגם העברתי לילדי את הערכים המוצקים שקיבלתי מהורי: לכבד תמיד את העומד מולי ולומר תמיד את האמת.

אני סבתא לחמשה עשר נכדים כן ירבו, בן פורת יוסף.

נכדתי הגדולה, דבורה לאה היא בתו של יהונתן בני הבכור. בילדותו היה שובב מלא חן. כשהיה בחור טייל בכל מיני מקומות בעולם ומשהגיע לאוסטרליה יצא לו לבקר בבית חב"ד במלבורן, שם הכיר את הרב דודו לידר, שם הכיר את תורת החסידות, ושם חזר בתשובה. כיום הוא אבא טוב, שמקנה לילדיו ערכים בדרכי נועם. נכדתי שירה חיה מושקא היא הבת של בתי איילת שיחד עם בעלה חזרו גם בתשובה והתקרבו לחב"ד בעקבות יהונתן. בני יניב חזר גם הוא בתשובה וכיום הוא רב בכולל ש"ס.

לבעלי ולי היה קשה כשיהונתן, הבן הגדול, חזר בתשובה. אך הקושי היה רק בהתחלה. שנינו יחד עברנו תהליך של הכלה וקבלה ולמדנו לאהוב ולשמוח עם הבחירה שלו ושל שאר הילדים שלנו. הכשרנו את המטבח שלנו, ועם כל שאלה שהייתה לי כיצד לנהוג, פניתי לרב ירוסלבסקי שיחיה. הוא תמיד ענה לי בסבלנות רבה על כל שאלותיי.

נכדותיי

דבורה לאה, שירה חיה מושקא ואני מצאנו הרבה קווי דמיון בינינו. למשל אנחנו סקרניות, שלושתנו אוהבות לבשל ולאפות, אנחנו גם אוהבות לצחוק ולא אוהבות להשתעמם, תמיד נחפש מה לעשות. ובנוסף, חשוב לנו לכבד את הזולת ולדבר בנועם עם כל אחד.

לקראת הבת מצוה שלהן טסנו יחד ל – 770 – לרבי מליובאוויטש. הייתה זו חוויה מרוממת, נעלת ומרגשת במיוחד. גם המפגשים של תכנית הקשר הרב דורי היו חוויה משותפת נעימה, ובראשם הטיול המשותף לעיר העתיקה בירושלים ולמנהרות הכותל יחד עם כל הקבוצה.

חגים ומועדים

החג האהוב עלי הוא חג החנוכה, חג האור. תמיד חוגגים את החג עם הדלקת נרות וסופגניות. וכמובן, מקבלים ונותנים דמי חנוכה. גם בפורים אנחנו נוהגים לתת דמי פורים. בפורים גם יש לנו מנהג מבית הורי בעלי להכין מאכל שנקרא "זלובי" – בצק ממולא בתמרים ואפוי על הטאבון שבחצר.

אני זוכרת מילדותי שלקראת חג הפסח התחדשנו בבגדים חדשים, וכך אנו נוהגים עד היום. יש לנו עוד מנהגים מבית הורי בפסח, למשל אנחנו אוכלים אורז ולא חומוס.

בכל יום שישי אני מכינה תבשילים טובים לקראת השבת. בנוסף אני מכינה לארוחת הצהריים של יום שישי סיר ענק עם 160 "קובות" – כיסנים  מעיסת סולת ממולאים בבשר טחון מבושלים במרק ירקות. לוקח לי שעתיים להכין ולבשל את סיר ה"קובות" שכל הילדים והנכדים מהגדול ועד לקטן אוהבים לאכול. כולם באים לאכול, ומי שלא יכול לבוא, שולח את אחד מבני המשפחה שיביא לו.

תמיד יש לי סיר עם אוכל על הגז, שאם מישהו רוצה לאכול יכול לקפוץ אלינו ולאכול. לפעמים אני מכינה עוד מאכל שמקורו מעיראק – "סמבוסק" – כיסני בצק ממולאים בעיסת חומוס ומטוגנים בשמן. אני גם אוהבת לאפות עוגות ועוגיות ולחלק לכל בני המשפחה.

הזוית האישית

סבתא טלי: המפגשים של תכנית הקשר הרב דורי היו חוויה משותפת נעימה, ובראשם הטיול המשותף לעיר העתיקה בירושלים ולמנהרות הכותל יחד עם נכדותיי המקסימות ועם כל הקבוצה.

ברכתי לנכדותיי, אני מאחלת לכן הרבה בריאות ושמחה, שתגשימו את כל משאלות לבכן, ושתזכו לראות את הגאולה. אוהבת אתכן מאוד.