מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי רחל ברכה שרבף, נולדתי בשנת 1943 ב"סְבָּח סְכָּה"- שבעברית זה בבוקר סוכות, נולדתי במרוקו בכפר עייטאבאש- כפר שגרו בו ערבים ויהודים ביחד.

נולדתי להורים לאה ומאיר כהן, הם היו בני דודים. גרנו שם משפחה מורחבת בתוך הכפר. כל דבר בכפר הזה היה צריך להעשות בידיים, היינו מייצרים את החלב, הגבינות, הלחם ואת הקטיף של הירקות, הכל בידיים. בכפר עצמו לא היינו לומדים בגנים ולא בבתי ספר כיוון שהם היו של גויים.

אבא שלי מאוד רצה שנעלה לארץ ישראל ולא נמשיך לחיות עם הגויים לכן עלינו מהכפר לתוך מרוקו, אל קזבלנקה, וגרנו שם שלוש שנים בשכירות, לאחר מכן הגענו לסוג של מחנה ריכוז שמשם עולים לארץ ישראל. חיכינו שתורנו יגיע, אבל אז אימא הייתה בהריון בחודש תשיעי וכשהגיע תורנו לא יכולנו לעלות עד לאחר הלידה, היא ילדה את אחי הקטן וקראה לו 'ציון' על שם ארץ ישראל שמאוד רצינו כבר לעלות אליה.

העלייה לארץ ישראל

לאחר כמה ימים עלינו לאונייה, זה היה בשנת 1952, אימא רצתה שנעגון באזור חדרה ואבא מאוד רצה שנתגורר בדרום במושב, כי היו לו שם קרובי משפחה. לבסוף אבא שכנע את אימא והלכנו למושב 'זרועה' שנמצא בדרום, כשהגענו לזרועה הדבר היחיד שאני זוכרת זה את העבודה, שהייתה קשה מאוד.

תקופת בית הספר והבגרות

הייתי אז ילדה קטנה כבת 9, הגענו למושב והכניסו אותי למרות גילי הגדול לכיתה א', מכיוון שלא למדתי אף פעם. בתוך המושב לא יכולתי לקום בבוקר וישר ללכת לבית הספר מכיוון שבבוקר היינו צריכים לצאת למרעה. סדר היום היה כזה: בארבע וחצי לוקחים את הכבשים ואת העיזים למרעה, בסביבות השעה 8 בבוקר חוזרים, שוטפים רגליים, מתלבשים והולכים לבית הספר, כך התנהל סדר היום שלי עד לכיתה ד'.

היה צריך עזרה גם בשטחים החקלאיים ולא רק במרעה, היה לנו הרבה מאוד גידולים חקלאיים והיה צריך המון עזרה. גידלנו שעורה, חיטה, תירס, עגבנייה, מלפפון, גמבה, תפוח אדמה, סלק, גזר, כותנה ובוטנים. היינו עובדים מצאת החמה ועד צאת הנשמה, בבוקר היינו עסוקים מאוד, הכל נעשה בידיים, לא היו מכשירים. היינו זורעים, קוצרים ומשקים ולפנות ערב היינו משלימים את פעולות הייבוש, היינו לוקחים את התירס ומפוררים אותו, את הבוטנים היינו צריכים לייבש ובלילה בוטן בוטן לפורר. בנוסף היו לנו גם לולים של תרנגולים ואווזים ועבודת הפרנסה הייתה מוטלת לא רק על אבא ואימא, אלא גם עלינו, על הילדים. לכן אני לא זוכרת את עצמי הולכת לבית ספר, למעט יום פה ויום שם. כך שכשבגרתי לא ידעתי קרוא וכתוב דבר שהפריע לי מאוד וזה היה מאוויי ותשוקתי לדעת לקרוא.

בזמן הזה היו מסתננים מעזה, זה בעצם המחבלים של היום, הם היו מסתננים למושבים כדי לגנוב צאן ובקר או סחורה ובמקרים היותר גרועים הם היו פשוט הורגים אנשים בשביל לגנוב, ככה שהיו לנו פחדים מאוד מאוד גדולים לצאת לבדנו. באחת הפעמים שיצאתי למרעה הבחנתי במסתננים ערבים שמגיחים לעברינו, במקביל אליי היה עוד רועה צאן מהמושב ושתינו רצנו בבהילות לבית כדי להזעיק אנשים עם נשק, אנשי המושב שהיה להם נשק – חלקם יצאו לקראת המחבלים וחלקם הלכו להזמין משטרה לבסוף ב"ה תפסו אותם. אבל מאז נשארתי עם הרבה פחדים שלא יבואו מסתננים עוד פעם, כי זה היה מאוד מבעית.

היכרות נישואין ובניית משפחה

כשבגרתי והגעתי לגיל 16, הגיע אלי ביום אחד בהיר ובמפתיע הצעת שידוך, לא ידעתי מה היה התקדים לזה, רק מאוחר יותר סיפרו לי שהיה אדם אחד שהגיע בעלייה לארץ וקראו לו אפרים שרבף – פירושו בכורדית מוכר בדים. הוא היה רוכל מפורסם, סוחב על גבו בדים ועובר ככה ממושב למושב, מכפר לכפר, מעיר לעיר ומוכר בדים. באחד הימים הגיע אדון אפרים שרבף למושב של דוד שלי חיים ואמר לו: "יש לי בן בגיל 18, קוראים לו דניאל, אני רוצה כבר לחתן אותו. האם יש לך מישהי מתאימה"? אמר לו חיים: "יש לי אח שקוראים לו מאיר, הוא גר במושב ויש לו בת גדולה, קוראים לה סעדה, אתה מוזמן, אולי יצא מזה שידוך".

היה דין ודברים בין אדון אפרים שרבף לבין אבא שלי מאיר כהן ואז הם קבעו ביניהם שסבא אפרים יבוא ביחד עם הבן שלו דניאל כדי לראות את הכלה המיועדת. אף אחד לא עדכן אותי על כך וגם לא את אחותי הגדולה ממני סעדה. יצאנו באותו יום כרגיל למרעה ואני חוזרת, רצה עם התלתלים, עם בגד מוזנח, ודניאל מסתכל רואה את אחותי הגדולה והוא רואה אותי ואומר לאבא שלו: "אני בכלל לא רוצה להתחתן עם הגדולה, אני רוצה רק עם הקטנה" – איתי! ואני ילדה קטנה בת 16 ואמרו לי – הנה, זה השידוך שלך, איתו את מתחתנת. מכיוון שהייתי צעירה הייתה בעיה לחתן אותי בגיל הזה, אז לקחו אותי מרב לרב לקבל אישור ולא הצליחו לאשר את הנישואים שלי עד שאגיע לגיל 17, לכן נאלצנו לחכות קצת ואז התחתנו.

לאחר החתונה הלכנו לגור בירושלים בשכונת קטמון אצל אפרים ולילה, ההורים של בעלי דניאל. גרנו איתם יחד ואז נולד בני הבכור אפרים שקרוי על שם סבא אפרים. לאחר מכן נולד בני יוסף ואז בתי אורלי, לאחר 12 יום מהלידה נפטר סבא אפרים ונשארנו לגור עם חמותי סבתא לילה. היא הייתה אישה מקסימה ובסך הכל גרנו איתה יחד 31 שנה! הילדים שלי בזכותה למדו לדבר כורדית והיו זמנים של הרבה ויתורים, היינו צריכים לטפל בה ולסעוד אותה אבל מכיוון שהייתה אישה מאוד נוחה, נהנינו מאוד לשהות במחיצתה. לאחר מכן נולדה בתי חמדה ולאחריה סיגלית, איילה, שלומית, מאיר ואושרת בתי הקטנה. לצערי הרב שלומית נולדה עם בעיה רפואית ולאחר חודשים ספורים נפטרה כך שגידלתי משפחה עם שמונה ילדים לתפארת.

מקרה אחד שאני זוכרת הוא שכמה ימים לאחר בר המצווה של בני הגדול אפרים, נפטר אחי בן ה- 29 בתאונת עבודה, במקום בו עבד במכרה נחושת בתמנע שבאילת. הוא השאיר תינוק בן שנה ואישה בהריון. ואז התחילה מלחמת יום הכיפורים והיה לי אח נוסף שהיה במלחמה, גם הוא נפל במלחמה כחייל. לאחר זמן לא רב אבא שלי חלה וגם הוא נפטר. זו הייתה שנה מאוד קשה עבורי אבל למרות כל הקשיים האלו, נשארתי שפויה.

דבר נוסף שהייתי רוצה לספר עליו הוא הקושי להגיע למושב: המושב נמצא במקום ללא תחבורה והיה צריך להגיע אליו בטמרפים, דבר שהיה מאוד קשה מכמה בחינות. הייתי רגילה לבוא לעזור לאימא שלי לפני ערב פסח לנקות את הבית, וכדי להגיע לשם הייתי צריכה להיסחב כל פעם עם ילד או שניים או שלושה ולהגיע באוטובוס עד לבאר שבע ומשם בטרמפים עד לנתיבות, ומשם בטרמפים עם הילדים הקטנים עד הכניסה למושב ואז ללכת ברגל ולחכות שמישהו יכניס אותנו פעם במשאית ופעם בטנדר ופעם ברכב. היינו מגיעים אחרי שעות רבות לאחר מכן ועוד הייתי צריכה לעבוד ולעזור.

באחת הפעמים שהגעתי לאימא שלי הייתי עם שני ילדיי – אפרים ויוסף. אימא שלי הייתה בחודש תשיעי והתחילה להרגיש צירים. שלחתי את האחים שלי למזכירות המושב, כי שם זה היה המקום היחיד שהיה בו טלפון, אבל הטלפון היה מקולקל ולכן הלכנו למושב הסמוך. במושב הסמוך גם הטלפון היה מקולקל, הם נאלצו ללכת למושב שלישי. במושב השלישי התקשרו לאמבולנס. בינתיים אימא שלי כבר כרעה ללדת ואני זוכרת את עצמי ללא שום רקע וללא שום ידע מוקדם חייבת לעזור לה ללדת. ב"ה נולדה אחותי תמר. עד שהגיע האמבולנס כל שנותר היה לעשות זה לקחת אותה ואת האחות תמר לבית החולים.

מקצוע ועיסוק

אחרי שהתחתנתי עבדתי בבית מלון, הייתי מלונאית וגם ניקיתי בתים. ואז הגיעו הילדים, העבודה הזאת הייתה קשה עבורי לכן עברתי לעבוד בעירייה כטבחית במשך 12 שנה. יש לי ידיים טובות לאוכל והילדים שלהם אהבו מאוד את האוכל שבישלתי, אהבתי מאוד את העבודה הזו. לאחר מכן הייתי סייעת בגן במשך 20 שנה ולתוספת הכנסה ניקיתי תלמוד תורה כי היה עליי לחתן שמונה ילדים.

יציאה לגמלאות וחוויותיי היום

בגיל 60 יצאתי לפנסיה ואז עבדתי שוב כטבחית בישיבה. כיום אני אוהבת מאוד לבשל, לנקות, אני אוהבת לשחות ולהתעמל. אני אוהבת גם ללכת לקברי צדיקים ולכותל המערבי, במיוחד הקבר של הרב עובדיה. החלום שלי זה לקנות בית שיהיה שלי.

מסר לדור הצעיר

אני רוצה לומר לדור הצעיר שאנחנו, הדור שלנו, עברנו הרבה תלאות. שום דבר לא קיבלנו בחינם והייתה לנו הערכה. היום אנשים לא שמחים, לא מסופקים ולא מעריכים את מה שיש להם, יש לכם כל כך הרבה במה לשמוח, דברים שלנו לא היו: מכונת כביסה, מייבש כביסה, מקרר, תנור ומכוניות. תשמחו במה שיש לכם, אל תחפשו תמיד את מה שאין! תדעו להעריך ולא לזלזל, מקצת לעשות הרבה. בזמנינו היו זמנים של קושי ורעב היה לנו מעט אורז, מעט עוף, היינו יודעים לעשות מכלום המון ולא היינו זורקים אוכל לעולם.

הזוית האישית

תהילה הסטודנטית המתעדת: סבתא היא לא אישה של 'סיפורי סבתא', היא אומרת שסיפורים על פעם זה מדכא ומשעמם, במשך הזמן שמעתי סיפורים ממנה על כל מיני תקופות ונושאים, אבל פעם ראשונה שהייתה בידי ההזדמנות לשמוע ברצף את כל קורות חייה. שמחתי לשמוע אותה מספרת ונזכרת ועוד יותר שמחתי לשמוע ממנה שנהנתה לספר ולשתף! זו הייתה פשוט חוויה חד פעמית שתיזכר לדורות.

סבתא רחל: מאוד שמחתי כשתהילה סיפרה לי שהיא משכתבת את סיפור חיי, אני שמחה על ההזדמנות לספר ולהוציא הכל וכן לדעת שהדורות הבאים יוכלו לחפש ולמצוא את הכל מסודר כולל המסר שחשוב לי להעביר. נהניתי לספר ולהעלות זכרונות, במיוחד שזוהי נכדתי האהובה עלי במיוחד.