מאגר סיפורי מורשת

סבתא ליולה פיינברג גדלה בדונייצק שבאוקראינה. בתור ילדה קטנה, סבתא חיה עם משפחתה בבניין קטן בן ארבע דירות. סבתא גדלה עם אימא, אבא ושני אחים גדולים. סבתא זוכרת לפרטי פרטים את ילדותה ואת משפחתה.

סבתא רבתא שלי, אימא של סבתא ילנה, נינה בוריסובנה טרשינה, נולדה בדונבס שבאוקראינה ב-14 בינואר 1914. סבתא סיפרה על אמה כך: "אימא הייתה הילדה ה-18 במשפחה. רק חמישה מאחיה ואחיותיה שרדו עד לגיל מבוגר, כך היה שיעור מוות התינוקות באותה תקופה. אימא מעולם לא הלכה לבית ספר, אבל היא הייתה אדם מחונן מטבעה. אימא למדה לקרוא לבד, היא קראה ספרים כל חייה. אימא הייתה כשרונית בכתיבה וגם בסריגה ותפירה. באותן שנים היה קשה לקנות בגדים מוכנים, לכן אימא תפרה לכולנו שמלות, חליפות ואפילו מעילים. בכל התמונות של השנים ההן כל הבגדים שלבשתי נתפרו בידי אימא שלי, אפילו כשלמדתי באוניברסיטה אימא תפרה לי את כל הבגדים. הרבה ממה שאני יודעת למדתי מאימא, יהי זכרה ברוך. אימא שרה מילדות, אני חושבת שאימא הייתה יכולה להיות זמרת טובה. גם אחיה וסילי היה אדם מאוד מוזיקלי. כשהוא היה מבקר אותנו, אימא ווסילי היו שרים דואטים כל כך יפה. עד עכשיו אני יכולה לראות את התמונות האלה, ולשמוע את השירים האלה בראשי."

סבא רבא שלי, אבא של סבתא ילנה, פיודור וסילביץ טרשין, גם כן נולד בדונבס שבאוקראינה ב-13 בפברואר 1906. סבתא מספרת על אביה כך: "אבא היה אדם משכיל יחסית. אני זוכרת את המכתבים שלו, תמיד הייתי מוקסמת מכתב ידו היפה. אבא צייר טוב, ניגן במנדולינה ואפילו השתתף בתזמורת קטנה, כתב שירה, קרא הרבה והיה לו ידע רב. אני זוכרת איך שבילדותי הייתי נרדמת לסיפורי האגדות של פושקין שאבא סיפר לי, הוא היה זוכר אותם בעל פה. אני לא הבנתי את כל מה שהוא היה מספר, אבל אני זוכרת היטב את המנגינה של הסיפורים ואת הקול שלו. אבא אהב אותי מאוד, הוא תמיד הגן עלי מכולם. בערבי קיץ חמים אני זוכרת ריחות של טבק וסיגליות לילה, היינו מביטים בשמיים האוקראינים השחורים מלאי הכוכבים הבהירים, שביל החלב התפרס ממזרח עד למערב. אבא הראה לי את קבוצות הכוכבים, הדובה הגדולה והדובה הקטנה, כוכב הצפון, משולש הקיץ הגדול, אלטאיר, וגה, קסיופאה ועוד… כל אלה נשארו אצלי בזיכרון. עכשיו, אחרי שבעים שנה, אני מוצאת את קסיופאה ומראה לנכדים שלי ונזכרת באבי. אבא היה אומר לי שהיקום הוא אינסופי, הייתי מאמינה לו אבל לא הצלחתי להבין."

סבתא העבירה את ילדותה ונעוריה בדונייצק. היא הייתה במרבית זמנה מחוץ לבית ושיחקה עם אחיה הגדולים ועם שכניה. כך על פי סבתא היו החיים בילדותה: "אני ומשפחתי גרנו בשכונה שבה שכנו הרבה כורים (אנשים שעבדו מתחת לאדמה). בבניין הקטן שלנו הייתה גינת ירק וגינה קטנה. לי ולאחים שלי היה מקום למשחקים ולשטויות – החצר שלנו. החצר שלנו הייתה הממלכה שלנו, היא הייתה מלאת עצים, פרחים ודשא. האחים שלי בנו בית קטן מענפים ודשא שהיינו משחקים בו. היינו תופסים שפיריות ופרפרים והיינו שמים אותם באקווריום באדמה ומסתכלים עליהם. המשחקים שהיינו משחקים היו כמו משחקי הישרדות בשבילי. אם האחים שלי היו חיילים לוחמים אז אני הייתי הכלבה שלהם, כל דבר שהיו אומרים לי – הייתי עושה. אם ז'ניה היה טרזן אז אני הייתי הקוף מחמד שלו, ז'ניה היה מטפס על עץ הצפצפה שליד הבית שלנו ואני אחריו. תלינו נדנדה על העץ, והיינו מתנדנדים עליה בלי סוף. פעם אחת נדנדו אותי כל כך חזק שעם הרגליים שברתי את החלון של הבית שלנו, אז אבא בא…  ואפשר להבין את ההמשך. ז'ניה בעיקר היה מתחיל את כל המשחקים, היה משחק בחץ וקשת, בנה את החצים לבד ואת הקשת לבד. היו עושים ממני מטרה כמו ברובין הוד, היו שמים לי תפוח על הראש ומנסים לפגוע בו, אבא כמעט הרג אותו.

בקיץ היינו משחקים בהרבה משחקים עם השכנים שלנו, מחבואים, משחקי כדור, קפיצות בחבל ועוד. היינו מטיילים באגמים ומעיינות, שחינו והשתזפנו כל היום. בדרך היינו אוספים כל מיני פירות, תות שדה, דובדבן, שזיפי בר, משמשים, שושנות ועוד. הדרך עברה גם בבציר ענבים, טעם של ענבים כאלה לא תמצאו בארץ. כשהקיץ נגמר והסתיו התחיל וכך גם הלימודים, הרחובות היו מלאים בבוץ ואדמה שחורה. זה לא כמו חול ישראלי, עד שהיית מגיע לבית ספר היית יכול לאבד את המגפיים בחוץ. אהבתי את בית הספר, חברים, חברות ומורים טובים. הייתי לומדת בקלות ובהנאה, תלמידה מצטיינת. בחגים היו הופעות של התלמידים, היינו שרים שירים ורוקדים ריקודים. במיוחד אהבנו את חג השנה החדשה (נובי גוד), תמיד היה בבית עץ אשוח גדול עד התקרה ומתנות. אז לא היו נורות צבעוניות לתלות על העץ והיינו מכינים קישוטים מנייר. היינו מחכים לחורף במיוחד, פעם אחת בבוקר צעקו לי: "ליולה ירד שלג!" ואני הסתכלתי מחוץ לחלון והכל היה בצבע לבן. בחורף מאוד אהבתי להחליק על הקרח, ולגלוש במזחלות שלג. היינו גרים ליד כביש ענק שהיה מכוסה בשלג והיינו גולשים בו הרבה. היינו גולשים אחד אחרי השני, אני תמיד הייתי ראשונה, ואם היינו עפים מהמסלול הייתי מתנגשת בגדר או בערימת ושלג וכולם מאחורי היו מתנגשים בי.

בזמנו לא הייתה טלוויזיה ומחשב, אבל אף פעם לא השתעממנו. בערבים היינו משחקים שחמט, דמקה, דומינו, בינגו. קרובי משפחה היו מבקרים אותנו הרבה עם ילדיהם והיינו משחקים איתם. אימא שלי בישלה אוכל, גרעיני חיטה ותירס וגם אנחנו היינו מכינים מאכלים וממתקים איתה. אח שלי מישה היה קונה הרבה ספרים ותווים, ממש היה לו ספריה שלמה והיינו קוראים הרבה מאוד. לסיכום, הילדות הייתה מאוד מאושרת בזמנו, אפילו שהתנאים לא היו כמו בהווה היינו שמחים ממה שיש."

סבתא בנוסף אמרה כי יש שיר של המשורר הרוסי איוואן בונין שמתאר בדיוק את יחסה לטבע בתקופת הילדות:

"ופרחים, ודבורים, ועשב, וחיטה,

ותכלת, וחום צהריים

יבוא הזמן  -ה' ישאל את הבן האובד:

"היית מאושר בחייך הארציים?"

ואני אשכח הכל – אזכור רק את אלה

שבילי שדה בין חיטה ועשבים

ומדמעות מתוקות לא אספיק לענות,

ואפול על ברכיי הרחמניות."

סבא רבא פיודור לחם במלחמת העולם השנייה. הכיבוש של דונייצק (או סטאלינו בזמנו) נמשך מ-1941 עד 1943. סבתא רבתא נינה נשארה לבדה בבית עם שני בניה מישה וז'ניה במציאות הקשה (סבתא ליולה עוד לא נולדה). סבתא אומרת שלצערה היא ואחיה הגדולים לא התעניינו במיוחד במלחמה ולכן לא שאלו את ההורים, לכן היא לא יודעת הרבה על מה שעבר על הוריה במלחמה.

כך סבתא תיארה את חיי הוריה במהלך מלחמת העולם השנייה: "אימא סיפרה שאבא היה בחזית והיא נשארה בבית עם שני אחיי הגדולים, מישה נולד ב-1936 וז'ניה נולד ב-1939. לאימא היה קשה מאוד לחיות עם ילדים קטנים. באותה תקופה הגרמנים כבר הפציצו את הפריפריה והפציצו את המפעל המרכזי שהכין לחם לאוכלוסיה. אח של אבא שלי, וסילי, הצליח להודיע על כך לאחותו סימה והם נסעו למפעל ובין ההריסות הצליחו למצוא קצת אוכל ולהצטייד במצרכים. לא אמרו דבר לאימא שלי על כך, והיא ואחיי הגדולים נשארו בלי כלום. בהתחלה, כשעוד היו כמה דברים בבית, אימא הלכה לכפרים בסביבה כדי להחליף בגדים ונעליים תמורת מצרכים. אנשים היו הולכים בקבוצות בגלל שהיה מסוכן ללכת לבד ברגל, בכל רגע היו יכולים לשדוד אותך ואת מה שעליך. אימא סיפרה לי כמה זה קשה, הרגליים שלה דיממו, היא הייתה הולכת בלילה ונרדמת תוך כדי ההליכה. פעם אחת אפילו אימא איבדה את שק המצרכים שהיה איתה. הילדים ז'ניה ומישה נשארו לבד בבית, ילדים בני 6 ו-3, אמי הייתה אז בת 27. כשלא היה מה להחליף תמורת אוכל, הגיע הרעב האמיתי. באותה תקופה הגרמנים כבר כבשו את סטאלינו, החזית הייתה במרחק של 100 קילומטר, ולפי מה שהבנתי היחידות העורפיות היו ממקומות בעיר.

בחורף 1942 הועבר קצין גרמני לחיות בדירה של אימא, ואותה הכריחו לחיות במטבח. בסביבה של אימא לא גרו יהודים, וכך גם לא ידעו על מה שקורה להם. רק בסוף המלחמה התחילו לזרום ידיעות בעיתון וברדיו על הטבח כלפי יהודים. הקצין בדירה של אימא לא התנהג בצורה רעה במיוחד, הילדים יכלו לאסוף קליפות תפוחי אדמה וירקות רקובים ליד המזנון של החיילים הגרמנים וכך מישה הלך ואסף. סלק היה כמו ממתק לילדים אז, עם גזר יבש ומגורד היו עושים תה, ומקליפות תפוחי אדמה היו מכינים לביבות. כולם סבלו מרעב, ז'ניה בכה כל הזמן, ומישה המשיך לשאול את אימא "מה עוד אפשר לאכול? למה אי אפשר לאכול שרפרף?" וכמובן שאימא לא רק סבלה מהרעב הנוראי, אלא שהידיעה שאין מה להאכיל את הילדים הייתה בלתי נסבלת. בנוסף לרעב הנוראי, לא היה סבון ולא תרופות והילדים היו חולים. אימא סיפרה שפעם אחת כשלא נשאר בבית מה להחליף, היא הורידה מפת עולם מהקיר שהייתה לה בבית והכינה ממנו מטפחות. אז המפות היו עשויות מבד, אימא שטפה את הבד עד שנהיה לבן ותפרה איתו את המטפחות. את המטפחות אימא ניסתה להחליף אותם תמורת אוכל. מישה היה תינוק אז ורצה לשחק, הוא לקח את המספריים וחתך את המטפחות לחתיכות… ואימא בכתה.

היו פעמים שלאימא אבדה התקווה לשרוד. פעם אחת סיפרה שהיא סגרה את עצמה עם הילדים בבית, השכיבה אותם לישון, והחליטה שנמות. ואז לפתע מישהו דפק בדלת, בדלת הייתה שכנה מבוגרת שהייתה לה עז והביאה חלב עיזים. אולי זה מה שהציל אותם. הקצין הגרמני שחי בדירה של אימא לא תיקשר איתם, הוא רק היה בא והולך. הקצין דיבר גרמנית ואימא רק ברוסית. יום אחד הקצין הסביר לה בצורה כלשהי שמישהו אכל חתיכה מהנקניק שהשאיר על השולחן. אימא הבינה שזה מישה ומאוד נבהלה, היא חשבה שהגרמני יירה בהם והתחילה לבכות ולהכות את מישה חזק. הגרמני קפץ ואמר: "אל תכי, אל תכי". הוא נכנס למטבח והביא סיר מרק, הוא הבין שהילדים רעבים מאוד. לפעמים הקצין התחיל גם להביא מעט דייסה או מרק. כשהבנים היו חולים הקצין הביא להם תרופות. וכך היו חיי אמי בזמן המלחמה.

לאחר המלחמה אבא חזר מהחזית, הוא היה פצוע בצוואר מרסיס כלשהו, אך נשאר חי. אני נולדתי ב-11 בדצמבר בשנת 1946. בשנים אלו (1946-1947) היו באוקראינה זמנים קשים מאוד, הכלכלה נהרסה לאחר המלחמה, הייתה בצורת איומה, יבולים מתו והחל רעב כבד. היה מעט מאוד לחם, אימא ואבא עבדו כדי להאכיל את המשפחה. מישה היה המטפלת שלי, הוא אהב אותי כל חייו וטיפל בי כמו בילד הראשון שלו (למרות שלימים נולדו לו ארבע בנות ולשתיים קרא ילנה, על שמי). כשאימא השאירה לנו שלוש פרוסות לחם, מישה היה עוטף את הלחם במפית ולועס אותו בשביל לרכך לי אותו, שכן הייתי בת שנה. מישה ניסה לא לבלוע את הלחם שלעס בשבילי ואלה היו ארוחות הבוקר והצהריים שלי. כך היו הזמנים אחרי המלחמה. כשהתחלתי לגדול, המציאות הקשה החלה להתייצב ואיכות החיים נהייתה טובה יותר. לסיכום, אני חושבת שהתמזל מזלי בחיים. נולדתי, זה כבר טוב. היו לי הורים אוהבים, משפחה, ילדות מאושרת, נעורים, חברים טובים ויותר מהכל ילדים ונכדים מקסימים".

סבתא רבתא נינה עם מישה וז'ניה, בזמן המלחמה בשנת 1942

לפי דברי סבתא: "אימא שלחה את התמונה בדואר לאבא שהיה אז בחזית. אבא שמר את התמונה איתו במהלך כל המלחמה עד 1945. ואז כשחזר הביתה התמונה נשמרה ועד היום היא נמצאת אצלנו."

פיודור בשנת 1943

תמונה ששלח למשפחה של סבתא מהחזית. ניתן לראות שקיבל שני עיטורים, ובהמשך קיבל עוד. פיודור היה מהנדס קרבי.

הזוית האישית

עומר הנכד המתעד: בחרתי לתעד את סבתי ילנה מכיוון שבמהלך השנים לא שאלתי ולא ידעתי על עברה של סבתא. במהלך עבודות התיעוד התרכזתי בעיקר בצד השני של המשפחה ותכננתי בעתיד לכתוב גם על הצד של סבתא ילנה. שמעתי על תוכנית הקשר הרב דורי בשנה שעברה אך לא הספקתי להירשם, ידעתי שבשנה זו אני אקפוץ על ההזדמנות ואכתוב על שורשיה של סבתא ילנה. במהלך התיעוד למדתי רבות על סבתא, לא ידעתי את מה שחוו בני משפחתה בתקופת מלחמת העולם השנייה וכאשר התחלנו לדבר, הרבה דברים החלו להתבהר לי. גם פרטים אישיים על משפחתה של סבתא לא ידעתי רבות ונהניתי מאוד כאשר היא סיפרה על הוריה, אחיה ועל איך שגדלה בילדותה. כל סיפוריה של סבתא תרמו לי רבות בכך שעכשיו אני יודע שסיפוריה נשמרו ולא ישכחו. בנוסף לכך, הפעילות בתוכנית העשירה לי את הידע בכתיבה רבות.