מאגר סיפורי מורשת

"השם שלי הוא גניה, נולדתי בשנת 1931, בדמשק, סוריה. הוריי ז"ל בחרו את שמי זה לפי שמה של סבתי ז"ל קראו לה (זו'נה). משמעות של שם משפחתי – חובז (לחם בערבית) כי אבי עבד במאפייה. כשהייתי ילדה לא קיבלתי יחס שונה מהאחים שלי, הוריי היו טובים לכולנו, היינו משפחה מיוחדת. שמות האחים שלי: שלמה , היב , לולה ( לאה ), אולגה, משה, יוסי, אברהם, דויד ויהושוע.

כשעלינו לארץ מדמשק שבסוריה לא הלכנו ישר לגן, הלכנו לבית ספר יסודי קודם. כאשר הייתי בלימודים הייתי מאוד חכמה. היו לנו 2 חדרים בבית וחדר אורחים. בית לדעתי זה מקום מגורים שמגדלים שם בני אדם. בילדותי אהבתי ללכת לקונצרט, המאכל האהוב עלי עד היום זה חצילים בכל צורה. בילדותי אהבתי לשיר שירים בשפה ערבית כי לא ידעתי לדבר בשפה העברית וגם כיום אני שרה את אותם השירים. המשחק ששחקתי עם האחים שלי זה משחקי כדור קצת שונים- לקחנו זוג גרביים ועשינו מהם כדור ושיחקנו.

משפחתה של גניה

האירועים שהכי מכוננים בחיים שלי זה שמחות, בת בר מצוות, חתונות , נינים ונכדים שנולדים, אולם בילדותי עברתי את כל המלחמות. בשנת 1951 שירתי בצבא ברמת דוד ועבדתי שם בדואר במיון מכתבים. העבודה שלי הייתה לשמור על הילדים ולטפל בהם ולאחר עבודה זו של הרבה שנים יצאתי לפנסיה. כשהייתי בת 20 ומעלה טסתי לכל מיני ארצות, כמו: ארצות הברית, מקסיקו, מצרים, יוון וספרד.

התחביב שלי היום זה לסרוג ותמיד לדאוג ולהיות בקשר עם כל משפחתי וכיום אני לא עוסקת בשום דבר. הדבר שאני רוצה ללמוד היום זאת השפה ספרדית כדי לדבר עם הנכד שלי".

הילדים והנכדים של גניה חלקם רובם גרים בארץ ויש אחד שגר במקסיקו. לגניה יש שתי בנות, שני בנים ועשרה נכדים, וכולם מבקרים אותה לפעמים.

סיפור עלייתה

"אני ומשפחתי נסענו מדמשק ללבנון כשהייתי בת 17. היה אסור ליהודים לעבור אז אני ומשפחתי התחפשנו לנוצרים וכשהגענו ללבנון אני נסעתי לבדי. כשהגעתי ללבנון היהודים אירחו אותי ללילה אחד למחרת נסענו בסירה מלבנון לישראל 11 שעות. כל רגע החליפו שייט בסירה וחששנו כולם שניפול ונטבע. אחר כך הגענו לראש הנקרה ושם קבלה אותנו הסוכנות היהודית שפיזרה אותנו כל אחד למקום שלו.

בארץ היו צריכים למצוא לשאר המשפחה בית, ליום שהם היו צריכים לבוא. הייתי חיילת בחיל האוויר, כשהגענו משפחתי פגשה את אחותי אלה, זה אירוע מכונן שאף פעם לא אשכח. אבי עבד בתור צובע חוטים וכשהגיע לארץ עבד במכירת בניינים. כשאמי הגיעה לארץ הייתי בת 39. היה לאימא שלי גידול בכליות והוציאו לה את זה, אך כעבור שלושה ימים היא נפטרה. אני והאחים שלי נשארו לבד וטיפלנו אחד בשני ובנוסף, באח הקטן שהיה רק בן שנה! גידלנו אחד את השני עד שהתבגרנו והתחתנו. כיום אנחנו דואגים לכולם ותמיד בקשר זה עם זה."

סיפור אהבתה

"בערב אחד הייתה מסיבת ריקודים ובעלי, שהיה נער באותו זמן הזמין אותי לרקוד אתו וכך התאהבנו. הוא הזמין אותי לנשף הסטודנטים, זה היה בזמן שעליתי לארץ ומפני שלא ידעתי את השפה אז הוא עזר לי. קראו לו "אלה" והתחתנו בשנת 1951, באוגוסט כאשר הייתי בת 19, עם השחרור מהצבא. התחתנו בפינת אור והבאנו לעולם ארבעה ילדים מדהימים: שתי בנות ושני בנים. גרנו עם ההורים שלו 11 שנים עם אימא, אבא, סבתא ודודה שלו, כולם התגוררו באותה דירה ולי היה חדר קטן ובחדר הזה גידלתי שלושה ילדים" .

הזוית האישית

נועה: מאחלת לגניה המשך הנאת בחיים- מהמשפחה, מאירועים מכוננים, משירים, ואוכל טוב וכמובן, בריאות.

גניה: נועה, את ילדה מקסימה וטוב שבחרתי בך!

גניה (רגינה) חבאז, מבית האבות הספרדי חיפה, השתתפה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם התלמידה נועה הראל מכיתה ז'3 מנהיגות, בית הספר עירוני ג' חיפה. ניתן לשמוע מעט מדבריה של גניה בסרטון הבא.