מאגר סיפורי מורשת

סבתא רוזי נולדה בשנת 1946 באלכסנדריה שבמצרים, בת לרפאל לוי וקלימי (לבית בן-זקן) ואחות למיכאל ולנלי. באלכסנדריה באותם זמנים חיו עמים מארצות שונות ומדתות שונות. היו צרפתים, יוונים, פולנים, רוסים, צפון אפריקאים ועוד. גם היהודים במצרים הגיעו לשם מארצות שונות, כך שדיברו שם שפות רבות. סבתא והאחים שלה למדו בבית ספר יהודי. שפת ההוראה הייתה צרפתית (שפה שהם גם דיברו בבית) אך בנוסף בבית הספר למדו כבר מגיל צעיר שפות נוספות אנגלית, ערבית וגם עברית.

 זיכרונות מילדותה 

לסבתא זיכרונות מאוד נעימים מתקופת ילדותה שם. היא זוכרת בילוי בשפת הים, טיולים בפארק (היה פארק ענקי בחוצות אלכסנדריה בשם "נוזהא)".

בילוי בפארק

סבתא זוכרת במוצאי שבת טיולים עם המשפחה על הטיילת המפורסמת של אלכסנדריה, שם שהיו קונים לה ולאחותה שרשראות יסמין ריחניות, שהרוכלות היו מוכרות ברחוב. בחופשות היו נוסעים מחוץ לעיר לחופשה בכפר קטן בדלתא של הנילוס, שם אבא שלהם ניהל חווה חלקאית. חברים ובני חברים ובני דודים היו מתלויים אליהם לחופשות  היא זוכרת שם ימים יפים בהם היו מבלים ברכיבה על חמורים, טיולים במרכבה רתומה לסוסה ועוד.

משפחתה של סבתא רוזי

בפסח אכלו מציות מטוגנות ממולאות בגבינה – מאיינה. סבתא מספרת איך בערב פסח היו מחפשים בעזרת נר את החמץ המוחבא בחדרים. בפורים אפשר היה לראות בשכונות של יהודים באלכסנדריה מגשים גדולים של משלוחי מנות שהיו נשלחים מבית לבית. סבתא ואחיה היו הולכים לבית הספר בתחפושות ומקבלים דמי פורים. סבתא למדה את כל המנהגים מאימא שלה ומשתדלת לשמור על כל המנהגים ולהכין לנו את כל המטעמים של ילדותה.

ממטבחה של סבתא

מטעמים שסבתא אוהבת

העלייה לישראל – עלייה של ציונות נלהבת

הדודים של סבתא היו כולם ציונים נלהבים, חברים ב"חלוץ הצעיר" תנועה ציונית שפעלה במצרים ובמסגרת זו עלו לארץ, חלקם עוד לפני קום המדינה והיו בגרעין שהקים את קיבוץ ברור חיל בנגב  חלק מהמשפחה עם כך עזבו כבר בשנת 1945 וחלק נשאר ועלו מאוחר יותר. בכל פעם שאחד מבני המשפחה העזב הייתה פרידה קשה.

באוקטובר 1956 בהיותה בת עשר, פרצה מלחמת סיני. המלחמה הייתה בין המצרים לבין ישראל אנגליה וצרפת. בעקבות המלחמה החליטו שלטונות מצרים לגרש חלק מהיהודים. גירושים אלה גרמו לכך שכל קהילת יהודי מצרים עזבה. חלקם עלו לארץ וחלקם התפזרו בתפוצות. המשפחה של סבתא התעכבה מעט ובמרץ 1957 עשו את כל ההכנות לנסיעה. ארזו את כל הבגדים, ספרייה גדולה שהייתה להם וכמה צעצועים. הכל לתוך ארגזי עץ ענקיים וכמה מזוודות ועלו על אונייה.

אלה היו ימים לפני פסח. סבתא מספרת על ליל הסדר הראשון באתונה. הסדר שתמיד היה חג שחגגו בחוג המשפחה התקיים הפעם באולם גדול עם עולים רבים, אנשים זרים. זו הייתה יציאת מצרים שלהם. לאחר מכן עלו לארץ על האונייה "ירושלים". הייתה הפלגה של כמה ימים וסבתא זוכרת עד היום בהתרגשות את הפעם הראשונה שראו מרחוק את האורות של חיפה..

למחרת בבוקר ירדו מהאנייה. בנמל חיכו להם כל בני המשפחה אליהם התגעגעו שנים רבות. כולם התחבקו ובכו מהתרגשות.

הקליטה בארץ

סבתא מספרת, איך כשבועיים אחרי הגעתם עברה עם הוריה לגור במעברה ליד קריית אתא. התנאים היו קשים. היה זה צריף קטן ללא חשמל עם שירותים בחוץ. היו גם קשיים של תרבות ושפה. אבא של סבתא התקשה מאוד למצוא עבודה ופרנסה, אך למרות כל אלה ולמרות שהייתה להם אפשרות לנסוע ולהצטרף למשפחה שנסעה והתבססה בברזיל, הם בחרו להישאר בארץ. ההורים של סבתא וגם כל בני המשפחה הרגישו תמיד קשר עמוק לארץ ולמרות קשיי הקליטה ידעו שזה הבית שלהם.

סבתא מספרת עלקופסת התכשיטים:

"קיבלתי את קופסת התכשיטים הזו מאימא שלי שהייתה סבתא רבתא שלך, נעמה, סבתא של אבא. הקופסה הייתה שייכת לאימא שלה, סבתא שלי. הקופסה הזו אם כך כבר חמישה דורות במשפחה. סבתא שלי מאוד אהבה אותה. היא קיבלה אותה במתנה מסבא כשהגיע עם המשפחה שלו לבקש את ידה. זו הייתה קופסת תכשיטים יפהפייה מתחילת המאה העשרים. בתוכה הייתה טבעת האירוסין ועוד תכשיטים שסבתא קיבלה במתנה במעמד זה.

כשאימא נתנה לי אותה הכרתי היטב את הקופסה ראיתי אותה תמיד בארון של סבתא שלי במדף העליון. אני זוכרת, את סבתא שומרת בתוכה מכתבים וכרטיסי ברכה שהייתה מקבלת מבני המשפחה שהקדימו ועלו לארץ. המכתבים הגיעו לעתים רחוקות היות ולא היה דואר ישיר בין מצרים לישראל. ביום קבלת מכתב כזה הייתה בבית התרגשות גדולה. סבתא הייתה קוראת את המכתב שוב ושוב בוכה מהתרגשות וגעגוע שומרת אותו בקופסת התכשיטים בארון.

כשסבתא שלי עלתה לארץ היא לא יכלה לקחת איתה מטען גדול. למרות זאת לא ויתרה על הקופסה הזו שקיבלה מתנה מבעלה והייתה מאוד יקרה לליבה. קופסת התכשיטים היא חלק מהסיפור המשפחתי שלנו. אני שומרת אותה באהבה רבה כדי להעביר אותה הלאה".

 קופסת התכשיטים – חמישה דורות במשפחה

הסיפור של סבתא רוזי

קשר משפחתי

תתארו לכם, שאתם יושבים בסלון עם המשפחה שלכם. השעה היא בדיוק לפני ארוחת הערב ומישהו דופק בדלת. אתם פותחים את הדלת ורואים בחור שאתם לא מכירים אבל שנראה דומה לכם מאד, כאילו שהוא אח שלכם, אח שלא הכרתם, שהלך לאיבוד וחזר אחרי 20 שנה.

זה קרה באחד מערבי חודש יוני 1969. אני כבר הייתי אחרי שירות צבאי ועבדתי בחברת אל על בחיפה. אני זוכרת, שישבנו יחד עם הוריי ואחותי בסלון בדירה הקטנה שלהם בקריית אתא. פתאום  נשמעה דפיקה בדלת. אימא שלי פתחה את הדלת. בפתח הדלת עמד בחור צעיר בערך בגילי ושאל בצרפתית: "זה הבית של קלימי בן זקן"?  אמי, שזה היה שמה, ענתה: "כן". היא חיכתה בסקרנות שהבחור יציג את עצמו. הבחור אמר: "שמי שרלי בר-שישת, אני הנין של מאיר בר-שישת." אימא שלי קפאה לשנייה וחצי ומיד חיבקה חזק את הבחור והזמינה אותו בהתרגשות גדולה, להיכנס. שרלי סיפר שהוא בדיוק נחת בארץ ותוך כדי שהוא מתיישב בסלון, אימא אמרה: "אתה בטח רעב", ומיד הכינה ארוחת ערב וישבנו כולנו לאכול.

מי הוא אותו שרלי?, איך הוא בדיוק קשור למשפחה?, למה אימא שלי קיבלה אותו בהתרגשות כזו?, איך הוא הצליח להגיע אלינו לארץ? ומאיפה הוא מגיע? היינו מאד סקרנים לדעת מה בדיוק קרה פה. וכאן אימא שלי מתחילה לספר לנו סיפור מופלא:

"הכל התחיל לפני יותר ממאה שנה. השנה הייתה 1851, (היום זה כמעט לפני 200 שנה), ראובן ורוזה בר-שישת עולים לארץ ישראל מדמנת שבמרוקו. הם מתיישבים בצפת. כאן נולדים להם ארבעה ילדים ביניהם מאיר ויעל. מאיר הוא הסבא רבא של שרלי, הבחור שיושב מולנו ויעל היא הסבתא רבתא שלך."

 רוז

אז אם המשפחה של שרלי הייתה כל הזמן הזה בצפת, למה הוא מדבר בצרפתית ולא בעברית? שרלי אמר שהוא בכלל נולד במרוקו וכעת הוא מתגורר בצרפת. עכשיו הייתי עוד יותר מבולבלת, אני יודעת שיעל, הסבתא רבתא שלי התאלמנה בגיל צעיר ועברה מצפת למצריים עם הילד שלה. שם היא התחתנה ונולדו לה שלוש בנות, בניהן רוזה שהייתה הסבתא שלי ועל שמה אני קרויה.

שרלי אמר שמאיר, הסבא רבא שלו, היה רב. הוא נשלח מטעם ארגון 'אהבת ציון' לאסוף תרומות לרכישת אדמות בארץ ישראל. הוא הלך הלוך ושוב ממרוקו לארץ וכשהוא התאלמן, הוא חזר למרוקו והקים משפחה חדשה, זאת המשפחה של שרלי. לאחר מכן הוא השאיר את המשפחה במרוקו וחזר לבדו לטבריה והיה הרב של טבריה. הוא נפטר ונקבר בטבריה ועד היום אפשר לראות את הבית שבו הוא גר – "בית בר-שישת". המשפחה שנשארה במרוקו, עזבה את מרוקו והיגרה לקנדה ולצרפת.

אז יש קשר משפחתי ביננו, אבל מאד רחוק, איך בכלל ידעת שאנחנו קיימים? איך מצאת אותנו?

שרלי סיפר שבכל השנים מאיר ויעל היו מתכתבים. הם שמרו על קשר דרך המכתבים האלו. הוא מצא את המכתבים וראה שעל כל המכתבים הייתה חתומה קלימי בן זקן. מהמכתבים הוא ידע על המשפחה במצריים ושכולם עלו לארץ ישראל. הוא תמיד רצה להכיר את הבחורה שכתבה את המכתבים, אז הוא החליט לבקר בארץ ובהזמנות זו גם לחפש אותה. לא היה לו שום מושג איך יעלה בידו למצוא אותה כאשר כל מה שהוא ידע הוא את שמה.

כאן שיחקה יד הגורל. שרלי נסע לארץ דרך שווייץ. הוא עשה עצירה בז'נבה. באחד הימים הוא ישב לשתות קפה בבית קפה ושם פגש בחור יהודי בשם דוד. הם התחברו והתחילו לשוחח. בשיחה שרלי אמר: "יש לי משפחה בישראל אבל אני לא יודע איך למצוא אותם. כל מה שיש לי זה את השם של הבת דודה." דוד שאל "ומה שמה?" והוא ענה "קלימי בן זקן". דוד חייך חיוך רחב ואמר "היא בת דודה שלי". וכך קיבלתי את הכתובת שלכם בקריית אתא.

עד היום הפגישה הזו מאד מרגשת אותי. איך שאימא שלי קיבלה אותו הבהירה לי על הקשר החזק שנקרא קשר משפחתי. קשר שהדורות, הזמן והמרחק לא הצליחו לשחוק.

בהמשך ואחרי שנים של חייפוש הצלחנו לאתר את הצאצאים של מאיר, יעל ואחות נוספת. בשנת 2018 קיימנו בירושלים פגישה של הצאצאים של כולם. לפגישה הגיעו בני משפחה מקנדה, צרפת, שוייץ וישראל. הפגישה היתה מאוד מרגשת ומאוד מעניינת. כל פלג הכין מצגת של קורות המשפחה שלו עם תמונות וסיפורים  מרתקים, מה יותר מרתק מקשרי משפחה?

המשפחה המורחבת

עץ משפחתי

עץ משפחתי

סבתא ונעמה

נעמה הנכדה

סבתא רוזי מספרת:

הזוית האישית

סבתא רוזי: תכנית הקשר הרב דורי הינה יוזמה נהדרת ואני מברכת על הזדמנות שניתנה לי כסבתא לקחת פסק זמן, עצור לרגע, על מנת לספר. ניתנה לי כאן אפשרות להעלות בפני נעמה סיפורים, שאחרת היא לא הייתה נחשפת אליהם. משפחה היא הבסיס לכל. לכל משפחה יש את הייחודיות שלה. אני מאמינה שכאשר נעמה שמעה על השורשים שלה, על המנהגים והמסורת זה נתן וחיזק אצלה את הרגשת השייכות. תודה!

הנכדה נעמה: אני הרגשתי שהיה לי כייף להיות חלק פעיל בתכנית, לשמוע  את הסיפורים של סבתא שלי ולתעד אותם.