מאגר סיפורי מורשת

אסתר היא ילידת יוון, ונוהגת לציין שהיא הייתה, בלשון עבר, אזרחית יוון, אך כעת היא אזרחית ישראל. היא נולדה בזקינתוס – בזיכרונה, אחד האיים היפים ביותר שיש ביוון, שם גדלה עד בערך גיל 7-8. היא בת הזקונים למשפחה של שישה אחים, שלוש אחיות ושני הורים – שבתאי ואוליביה. שם נעוריה היה פורטה, שם שכנראה שורשיו בונציה, איטליה.

אמה של אסתר עסקה בתפירה של שמלות כלה וטוויה של הנדוניה שלהן, אביה היה סוחר בבדים עבור החנות של דודה (אחיה של אמה). היו פעמים שהיה מפליג למשך חודשים ארוכים במטרה לסחור באיים אחרים ביוון. לעתים היה שב עם רווח ובפעמים אחרות ללא רווח, אז דודה של אסתר היה תומך בו כלכלית. אסתר מספרת על הדינמיקה בין אביה לדודה ככזו שנבעה מעצם כך שאביה היה יתום, שכן אמו נפטרה בעת לידתו. לאותו הדוד ולאשתו לא היו ילדים, מלבד תינוק שנפטר בגיל שישה חודשים, ולכן הוא נהג להתייחס לאסתר ולאחים שלה כאילו היו ילדיו שלו. שאר בני המשפחה עזרו בפרנסת המשפחה בכל מיני דרכים, שניים מאחיה גם עבדו כסוחרי בדים בעסק המשפחתי. היא נזכרת בבית ילדותה כדל אמצעים, אך עשיר בשמחה ובאהבה – אהבה למשפחה, אהבה לקהילה ואהבה למקום, שם חיו בהרמוניה ובכבוד יהודים וגויים כאחד. הם הרגישו שייכות עמוקה למקום שקיבל אותם כפי שהם, ללא תלות במוצא שלהם.

בשנת 1940 פרצה מלחמה בין איטליה הפשיסטית ליוון, שהתרכזה בעיקר באלבניה. כאזרח יווני, אחיה הבכור, משה, נאלץ להתגייס למלחמה. הוא היה אז בן 19 ובדיוק התארס כשנשלח למלחמה. הקהילה היהודית אמרה לו שיוכלו לשחד את היוונים ובתמורה להמנע מגיוס למלחמה, אך משה התעקש להתגייס מתוך חשש שתדבק בו הסטיגמה של ״היהודי שלא רצה לתרום״ למאמץ המלחמתי. מכיוון שהוא היה חצוצרן, הוא נשלח לקרב, שכן אז חזיתות נוהלו על ידי קולות של כלי נשיפה. בחופשה הראשונה שקיבל מהצבא הוא התחתן עם בחירת לבו וזו נכנסה להריון. זמן קצר לאחר מכן חזר משה לקרב. בזמן שהיה בחזית, נהגו הוריה של אסתר להתכתב איתו במכתבים שלפתע חדלו להגיע. יום אחד, אסתר מספרת, הגיע לביתם חייל, שהציג עצמו בתור חברו של אחיה. זה הודיע להוריה שאחיה נהרג כאשר נפגע מפגז. גופתו מעולם לא חזרה הביתה והוריה לא ידעו מה עלה בגורלה, מה שהעלה השערות בנוגע להיתכנות שהוא עוד בחיים, אולי פצוע, חולה או בשבי. אחיה מעולם לא נקבר, אך לפני כמה שנים הוחלט להציב בבית העלמין בזקינתוס אנדרטה המנציחה את זכרו.

השקט היחסי ששרר בזקינתוס השתנה כאשר נכבשה יוון על ידי גרמניה הנאצית. אסתר נזכרת בשינוי לרעה שהתרחש, זאת בהשוואה לתקופה בה האיטלקים היו בשליטה. ברגע השתלטות הגרמנים, מנהיגי האי הגויים ידעו שהקהילה היהודית בסכנה ושיש לפעול במהירות בטרם יגיעו הנאצים לאי. כתגובה, הם פנו למכובדי הקהילה היהודית בזקינתוס, איתם היו בקשר קרוב, וביקשו מהם לברוח מבתיהם ולהתחבא. כששאלו היהודים את מנהיגי האי לאן יוכלו אנשי קהילתם להימלט, השיבו להם האחרונים שידאגו למצוא להם בתי מחסה באזורים הכפריים. בנוסף, מנהיגי האי אסרו על כל מי שיעז להלשין על דבר מנוסתם והיחבאם של היהודים. ראש העיר דאז, לוקאס קררי, התבקש על ידי הנאצים להכין רשימה של כל היהודים המתגוררים בזקינתוס במטרה לרכזם ולשלוח אותם למחנות. זה פנה אל ראש הכנסיה המקומית, כריסוסטומוס, בבקשה לעזרה. כריסוסטומוס, שנאלץ להיענות לבקשת הנאצים ולהכין רשימה, חזר עם פתק בידו ובו רשום שם אחד – שמו שלו. כשהנאצים הגיבו בתמיהה לפתק, ענו להם מנהיגי האי שאינם יודעים כלל מי יהודי, שכן כולם שווים, וכולם אזרחי יוון. בכך שלחו השניים את הנאצים לחיפושים עקרים שלא יובילו למציאת אנשי הקהילה היהודית. אסתר מספרת שבאלטרואיזם בלתי נתפס, אנשי הקהילה הגויים סיכנו את חייהם בשביל להציל את הקהילה היהודית. על פעולתם של כריסוסטומוס וקררי, קיבלו השניים מעמד של חסידי אומות עולם על ידי יד ושם.

בזמן שמנהיגי האי קנו עבורם זמן יקר, אסתר ומשפחתה, בנוסף לשאר אנשי הקהילה היהודית, התבקשו לארוז בגדים, ציוד ודברי ערך, תוך 24 שעות. אסתר זוכרת שלקחה עמה בובת סמרטוטים שאמה הכינה לה. כל משפחה יהודית התבקשה להוריד את המזוזות וכל סממן יהודי מביתם, וקיבלה הנחיות המפרטות אצל איזו משפחה היא תסתתר. עוד היא מציינת שהיות והיה לה אח אחד שנהרג, עוד אח שנפטר בגיל שנתיים וחצי ממחלה, ועוד אח ואחות שנישאו והסתתרו עם בני משפחתם, הם נותרו במשפחה שבע נפשות שהסתתרו יחד ועברו בין מספר משפחות מארחות. הם הסתתרו במשך כשלוש שנים עם מעט מאוד מזון ואמצעים, פעמים רבות הלכו לישון רעבים. אמה נהגה לצאת לשדות ולקטוף ירקות בשדות, ולפעמים הם גם קיבלו מזון מהמשפחה אצלה הסתתרו. אסתר זוכרת היטב את המשפחות שאירחו אותם ובאחד מביקוריה האחרונים ביוון, לפני מספר שנים, היא והאחים שלה ביקרו את בני אחת המשפחות המארחות, שם הסיפור מסופר גם לדורות הצעירים.

כאשר יכלו בני משפחתה של אסתר ושאר היהודים לחזור לבתיהם, לאחר שהנאצים עזבו את האי בשנת 1944, הם חזרו לבתים שנבזזו ונהרסו על ידי הנאצים. בערך בשנת 1945 הגיעו לזקינתוס שליחים של עליית הנוער והסוכנות היהודית ודיברו עם הוריה של אסתר על עלייה לארץ ישראל. עוד היה אסור לעלות לארץ כיוון שהבריטים ששלטו בה אסרו זאת, ונאמר להם שרק הצעירים ישלחו לארץ והמבוגרים ימתינו ועוד לא יעלו. הוריה תחילה סירבו לאסתר להצטרף לאחים שלה, שכן היתה רק בת 7-8, אך היא התעקשה ולבסוף אכן הצטרפה אליהם.

אסתר והאחים שלה, מלבד אחיה בן ה-15, שנשאר עם הוריהם, נסעו לאתונה שם התגוררו במעין קומונה שסיפקה להם אוכל ומחסה. הם המתינו שם לספינת דייגים שתביא אותם לארץ. ערב אחד הגיעה משאית לקחת אותם והם כוסו בברזנט שהסתיר אותם. הם הגיעו לסוניו, אזור נופש מוכר ביוון, שם אסתר זוכרת את הירח שהשתקף על המים.

בסוניו הם עלו על אוניית ההעפלה, שלימים נקראה ״הנרייטה סאלד״, יחד עם עוד כמאה ילדים יתומים שהוריהם נספו בשואה. הם היו כמעט 750 איש על האונייה. במהלך ההפלגה, תקלה טכנית במנוע האונייה אילצה אותם לעצור באי שנקרא בפיה של אסתר ״אי המוות״ – קראו לו ככה כיוון שהם מצאו בו בור גדול עם המוני זוגות נעליים. לאחר שהספינה הפליגה לתקן את המנוע וחזרה לאספם, הם שהו כ-25 ימים בים, במהלכם כמעט ונגמר להם המזון והמים. נשארו להם רק ביסקוויטים ואת המים שמו בחביות כמו ביין, אך החיבורים של החביות היו ממתכת שהתמלאה בחלודה. לכן, התקיימה קצבת מים על האונייה, אותם הם היו מסננים עם חיתולים של תינוקות. החיתול התמלא בצבע חרדל בגלל החלודה שבמים. כאשר הגיעו לארץ, אסתר נזכרת בהומור שאף אחד מהם לא מסוגל היה לאכול יותר אף לא ביסקוויט אחד.

אסתר ממשיכה ומספרת שבארץ הם היו אמורים להיאסף על ידי אנשים מהיישוב היהודי בחוף קיסריה. כנראה שמסיבות ביטחוניות לא צלח התיאום עם מאספי המעפילים, ובמקום זאת הם נתפסו על ידי הבריטים בחיפה. לפי אסתר, הם מאוד פחדו מהחיילים הבריטים שנחלמו בהם בניסיון להטביע את הספינה. הבריטים השליכו לספינה גז מדמיע והתיזו עליהם עם צינורות של מים קרים. המעפילים ניסו להכנס לנמל חיפה ללא הצלחה. אז אחת המעפילות, אם לתינוק, עלתה לסיפון עם חיתול לבן, אותו תלתה כאות כניעה.

לאחר תפיסתם על ידי הבריטים, גורשו אסתר ושאר הפליטים למעצר בקפריסין שארך כשמונה חודשים. הם נלקחו למחנה שהיה מוקף בגדרות ופרוז׳קטורים בלילה. למרות שהיחס אליהם היה יחסית טוב, הם לא יכלו לצאת והיו כלואים בפנים. הם ישנו שם באוהלים, שם שוכנו העצורים בחלוקה לאוהלים של ילדים ואוהלים של זוגות עם מחיצות ביניהם. החלוקה הייתה כך שהילדים לא היו ליד הוריהם, כפי שהיה נהוג בקיבוץ. במהלך היום הילדים היו משחקים. אסתר נזכרת שהאנגלים היו מחלקים להם מעין מסטיק בטעם מנטה. עם הזמן היו ארגונים יהודים כגון ההגנה והפלמ״ח שהיו מתארגנים בפעולות הברחה של היהודים ממחנות המעצר, עד שלבסוף האנגלים עזבו וכל העצורים יכלו לעלות ארצה.

לבסוף, עלתה אסתר ובני משפחתה לארץ ישראל בשנת 1946. הם הגיעו לבית העולים בחדרה בחנוכה, שם הדליקו את נרות החג. לאחר מכן, הסוכנות היהודית לקחה את כל הילדים הקטנים, כולל את אסתר ואחיה בן ה-12, ושמה אותם במשפחות בנהלל, ובכך הם הפרידו אותם מבני משפחתם הגדולים מהם. אסתר לא רצתה להפרד מאחיה הגדולים, שכן היא עלתה ארצה בשביל להיות איתם. הם היו בערך 20 ילדים מזקינתוס וכל משפחה אימצה ילד אחד ומשפחתה המאמצת של אסתר סיפקה לה מזון, לבוש והשכלה. בשנת 1949 הוריה של אסתר הגיעו ארצה ואסתר עזבה את נהלל והתאחדה עמם. בגיל 16 התארסה אסתר לבן דודה מצד אמה, חיים, בגיל 17.5 הם נישאו. לזוג נולדו חמישה ילדים, אחת מהן נפטרה זמן קצר אחרי הלידה. הם היו נשואים כ-38 שנים עד לפטירתו בשנת 1988. אסתר נזכרת בבעלה, באהבה גדולה מאוד ומתארת ש״אין בעלים כאלה בעולם״.

אחיה של אסתר, משה פורטה ז״ל

הזוית האישית

הסטודנט המתעד: המפגש עם אסתר קונסטנטיני היה עבורי חוויה מרתקת ומלאת השראה על נקודת מבטה של ילדה הניצבת במרכזם של אירועים היסטוריים שהפכו לחלק מהותי בזהות היהודית. אסתר גללה בפני את ההיסטוריה שלה בפתיחות רבה ובאומץ, ואני מוקיר לה תודה ענקית על ההזדמנות לשמוע ולתעד את הסיפור שלה. סיפורה גילה לי צדדים חדשים, חלקם אנושיים יותר, בהיסטוריה הכואבת של קהילות יהודי יוון. אני מאמין שהרבה מהאופטימיות והאמון בבני האדם, כפי שמופיעים בכתוב, נובעים מהאופן המיוחד ומלא הכוחות שאסתר רואה את מהלך חייה.

בנוסף, אני חולק עם אסתר את אהבתה ליוון, ובשיחה איתה נזכרנו בחיבה בנופים עוצרי הנשימה, במאכלים ובתרבות החמה – כל אחד כפי שהוא חווה אותם בנקודת הזמן שלו.