מאגר סיפורי מורשת

מינה מגזניק נולדה בתאריך 29.6.1956 בישראל, ביישוב גני תקווה. אמה, לאה, נולדה ברומניה ועלתה לארץ עם אביה, זאב, בשנת 1947. זאב נולד בפולין, והוא ולאה הכירו כשחזר ממלחמת העולם, הוא עבר בכפר שבו שהתה לאה. מינה גדלה בגני תקווה, בצריף קטן ורעוע, עם חצר ובה עצי פרי שונים, ולמרות שהתנאים היו קשים לעומת היום (כמו מקלחת בחצר..), מינה מאוד אהבה לגדול שם וזיכרונות הילדות שלה משם מאוד טובים.

למינה הייתה חצר, אליה היו באות חברותיה, הן מאוד אהבו לשחק במורה ותלמידות. מינה אהבה להיות המורה וחברותיה התלמידות. מינה אהבה לשחק ב'קלאס', בגומי ובעוד המון משחקים. מינה התחילה את בית הספר היסודי בגני תקווה, ולמדה שם עד סוף כיתה ה'. באמצע כיתה ה' עברה דירה לפתח תקווה והמשיכה להגיע כל בוקר לבית הספר בגני תקווה באוטובוס כדי לסיים שם את שנת הלימודים. בחודש האחרון של אותה השנה ב- 5.6.1967, כשמינה ירדה בבוקר מהאוטובוס שהסיע אותה מפתח תקווה לבית הספר בגני תקווה, שמעו היא וחבריה אזעקה, ב- 7:55 בבוקר, וכולם רצו מהר לבית הספר, שבמקרה היה קרוב. כל תלמידי בית הספר והמורים ירדו למקלט. לא היו אז מכשירים סלולריים כדי לתקשר עם ההורים או עם הסביבה שבחוץ, אז מינה וחבריה נאלצו לשבת ארבע שעות במקלט מבלי לדעת שום דבר על מה שקורה בחוץ. להוריה של מינה הייתה חנות מכולת, ורק אחרי ארבע שעות כשהייתה צפירת הרגעה, הגיעו ההורים לאסוף את הילדים מבית הספר. בכיתה ו' מינה התחילה ללמוד בבית ספר קרול בפתח תקווה, שם למדה עד סוף כיתה ח'. לא הייתה חטיבה.

אחרי התיכון למדה בבית ספר למורות, שנקרא 'סמינר'. מכיוון שמינה למדה בסמינר למורות, השירות הצבאי שלה נדחה בשלוש שנים. אך בגלל שקצת לפני סיום הלימודים התחתנה, לא שירתה בצבא בכלל. לעומת זאת בעלה, שמעון, שירת בקבע בצבא עד גיל פרישה.

לאחר שסיימה מינה את הסמינר למורות, נולדה לה בת, מָיָה, וכשהיא הייתה בת עשרה חודשים, התחילה מינה לעבוד כמורה בבית הספר 'הס', ושם לימדה 35 שנה ילדי כיתות א' – ה'. למינה יש המון זכרונות מהעבודה, אבל זיכרון מתוק אחד הוא שכשהנכד שלה, הבן של מָיָה, היה בן שנתיים, בחג פורים, מָיָה ויובל, בעלה, הביאו אותו כשהוא מחופש לכלב דלמטי אל בית הספר שלימדה בו מינה, והסתובבו עם הילד הקטן בחצר בין ילדי בית הספר, שהתלהבו ממנו מאוד.

הנכד בתחפושת של כלב דלמטי

חפץ מיוחד שעובר במשפחה

למינה יש חפץ יקר ערך מאוד, בן למעלה מ- 100 שנה, שעובר במשפחה, והוא הגדה של פסח, שהגיעה מגרמניה. לסבתא של מינה היה אח, חייט, שהיה נוסע כל שנה לגרמניה לרכוש בדים מיוחדים. שם, באחד הביקורים שלו, הוא ראה הגדת פסח גדולה ומיוחדת – וקנה אותה. כשאמה של מינה התחתנה עם אביה, נודע לסבתא שלה שאביה של מינה מאוד אוהב את חג הפסח, וכשאביה ואמה של מינה עלו לארץ ישראל – החליטו לתת לאביה של מינה את ההגדה המיוחדת מגרמניה – במתנה. כך ההגדה הגיעה לישראל. ובאמת, בכל שנה היו חוגגים ליל סדר אצל הוריה של מינה לכ-30 אנשים, ואביה היה מנהל את ליל הסדר.

ההגדה העוברת במשפחה

מינה היום בת 67, ולפני 11 שנים יצאה לגמלאות. מאז עוזרת בגידול נכדיה, הולכת להרצאות מעניינות ומעשירות, לטיולים ולמפגשים עם חברות וחברים, ועושה עוד המון דברים. מינה אוהבת מאד להיות עם הנכדים שלה אחרי שעות לימודיהם, לשחק איתם ולספר להם סיפורים. יש למינה ספר מיוחד ובו סיפורי עמים מעניינים, שמינה אוהבת לספר לנכדיה, ולשמוע מה הם לומדים מהסיפורים, ממוסר ההשכל, ומה הם לוקחים לחייהם מהסיפורים.

למינה יש מסר אל הדור הצעיר והוא לזכור שמשפחה היא ערך עליון והיא הדבר החשוב ביותר שצריך לשמור עליו. כך ספגה היא מהוריה, כך היא מאמינה עד היום, והיא מקווה שהשושלת שלה תמשיך באותה הדרך. דרך סיפורים שסיפרה מינה לנכדיה ומוסר ההשכל שלהם, ניסתה תמיד להראות את הטוב בדברים, להסתכל על חצי הכוס המלאה ולא על הריקה, להתנהג טוב, לעשות טוב, ועם הרבה אמונה. מינה מקווה בליבה שתמיד יהיה לנכדיה, ובכלל לאנשים, טוב!

הזוית האישית

ליאור הנכד המתעד: מאוד נהניתי לשמוע את סיפוריה של סבתי מינה. בגלל שסבתא הייתה מורה היא יודעת לספר בצורה מאוד טובה ומעניינת את סיפוריה. אני מאחל לסבתא שתמשיך לחוות חוויות טובות עם נכדיה, ושנכדיה ימשיכו לבקר אותה המון.

סבתא מינה: אהבתי את תכנית הקשר הרב דורי שמקרבת בין לבבות הצעירים והמבוגרים, נהניתי לחוות עם ליאור פעילות בבית הספר וסיור מקיף ומעשיר במוזיאון אנו, ובעיקר נהניתי לשבת עם ליאור נכדי הבכור והאהוב ולספר לו סיפורי ילדות שלי ולראות את העיניים הסקרניות שלו נהנות. אני מאחלת לליאור שיהיה תמיד בריא שמח ואהוב שיצליח בלימודים, בחיים, ושיהיה סביבו רק טוב.