מאגר סיפורי מורשת

שמי שרה פולקמן. ילידת שנת 1949 ישראל. נולדתי להורי שלמה ומינה (מבית כ"ץ) ציזנר שעלו ארצה מפולין בשנת 1934.

עם התחזקות השלטון הנאצי אבי הטיב להבין את המצב והחליט לעלות עם משפחתו (מינה אמי ואחי התינוק אלי) ארצה. המשפחה התיישבה ברחובות. המצב הכלכלי היה קשה: במהלך מלחמת העולם כשלא היתה עבודה בפלשתינה ולא היתה פרנסה נאלץ אבי להצטרף לצבא האנגלי תחת ארגון הבריגדה היהודית. לאחר המלחמה בכדי לפרנס את המשפחה הקטנה עבד בבניה בחברת סולל בונה ובסלילת כבישים.

אבי שלמה ציזנר עם ילדיי: דורון וקרן ואני

אני נולדתי ברחובות וגדלתי בחיפה. כשהייתי בת 17 עברתי עם אבי לניו יורק, ארצות הברית ושם סיימתי תיכון.  בגיל 18 הכרתי את שלמה פולקמן בניו יורק ולאחר שמונה חודשים התחתנו ועברנו לגור ברוצ'סטר ניו יורק.

שלמה ואני ביום חתונתנו עם הוריו: נפתלי ונחמה פולקמן

שלמה למד באוניברסיטה צילום ופיתוח ומנהל עסקים. הזוגיות התפתחה למשפחה כאשר בשנת 1970 נולד בננו הבכור – דורון טל. כעבור כשלוש שנים הצטרפה למשפחה קרן נחמה. קרן נולדה בעיר פיטסבורג שבפנסילבניה לשם עברנו בעקבות העבודה. במהלך לימודיו שלמה עבד במספר עבודות כדי לפרנס את משפחתנו. בסופו של דבר שלמה עבד והתקדם בחברת Kirby שם החל כסוכן מכירות והתקדם לרמה של משווק עצמאי המקדם עובדים נוספים. המשפחה גרה בבית קטן כאשר היו באזורנו רק משפחות צעירות עם ילדים קטנים – כמעין קיבוץ קטן. ברצוני להדגיש כי חיים של זוגות צעירים ישראלים בארצות הברית באותה התקופה היו מאוד לא מקובלים כמו היום – אנשים לא טסו לחו"ל, לא עשו "רילוקיישן" וגדלו משפחות מחוץ לישראל. למשפחתו של שלמה (נפתלי ונחמה פולקמן) היה מאוד קשה לקבל את הבחירות שלנו לחיות בריחוק רב מהם. יש לזכור שטיסות לחו"ל לא היו דבר שבשגרה, שיחות טלפון בין-לאומיות כמעט ולא התקיימו והקשר היה דרך מכתבים בלבד.

במהלך כל השנים שמרנו על צביון יהודי וישראלי: חגגנו את החגים, היינו פעילים בקהילה היהודית והישראלית. שלמה גם עבד בפדרציה היהודית לשכנע יהודים לתרום כסף לארץ ישראל. הקשר החזק שלנו עם ארץ ישראל היה לא רק במילים אלא גם במעשים: עם פרוץ מלחמת יום כיפור שלמה עזב את המשפחה ונחפז לחזור ארצה להצטרף לחבריו הלוחמים. אני, שמאוד דאגתי לשלמה ולא יכולתי להיות רחוקה ממנו, החלטתי לקחת את דורון בן השלוש וקרן בת הארבעה חודשים לישראל. גרנו עם אחותו בגבעתיים ובזמן האזעקות רצנו למטה עם ארבעה ילדים ותינוקות ארבע קומות למקלט.

החזרה מיום הכיפורים

לאחר המלחמה שבנו לארצות הברית לשקם את העסק שעזבנו. גידלנו את הילדים עם מורשת ישראלית: חגי ישראל, ספרים ושירים בעברית. אך כשהילדים גדלו אנו רצינו שהם יהיו בארץ ישראל עם המשפחה המורחבת והחברים סביבם. לכן, באוקוטובר 1975 המשפחה הקטנה שלנו עלתה ארצה והתיישבנו בהרצליה. דורון היה בן חמש וחצי וקרן בת שנתיים וחצי. שלמה בעלי היה בעל עסקים בתחום הצילום ואני עבדתי בגלריה לאומנות ישראלית. הילדים למדו בבתי ספר בהרצליה, חוו חיים משפחתיים של טיולים בארץ, מפגשים משפחתיים, חגים משותפים עם המשפחה וחברים רבים.

המעבר לארצות הברית 

אחרי 10 שנים של שגרה ועבודה מאומצת שלנו בישראל החלטנו בעלי ואני שאנו מעוניינים לצאת למסע מאתגר בארצות הברית, לחוות תרבות אחרת ומעט להוריד מהלחץ של החיים בארץ. וכך בשנת 1985 כאשר מלאו לבני דורון 15 ולבתי קרן 12 שנים התקיימה שיחה משפחתית לגבי דעתם בעניין המעבר. הופתענו מאוד מתגובתם המיידית של ילדינו שקיבלו את הרעיון בשמחה רבה. תכולת הבית נמכרה, הילדים ארזו את החפצים שרצו לקחת איתם ותוך שבועיים היינו מוכנים לצאת להרפתקה. המשפחה התמקמה בעיר צפון מיאמי ביץ' שבפלורידה (North Miami Beach).

הילדים החלו ללמוד בבתי ספר מקומיים: דורון בתיכון יהודי וקרן בחטיבת ביניים ציבורית. מצבנו הכלכלי לא היה יציב ונאלצנו להתחיל את חיינו מהתחלה: בהתחלה שלמה עבד עבור בן דודו בחברה ליצור ושיווק ציוד למאפיות. שלמה נסע ברחבי ארצות הברית ושיווק את התנורים והמכשור המיוחד. אולם בעקבות נסיעותיו הרבות, ריחוקו מהמשפחה והמצב הכלכלי שלא התקדם החלטנו לקחת סיכון מחושב והקמנו עסק לשיווק מערכות שאיבה Kirby. את העבודה והחברה הכרנו שכן במהלך שהותנו הראשונה בארצות הברית, בעת לימודיו של שלמה באוניברסיטה הוא עבד בחברה. תמיד אומרים שבאמריקה מתעשרים אבל זה תמיד כרוך בעבודה מאוד מאומצת! נאלצנו לעבוד מאוד קשה כדי לפרנס את המשפחה שלנו: עבדנו מהבוקר ועד שעות הלילה. לעיתים קרובות בסופי השבוע הילדים התגייסו לסייע בעבודה ובסיוע לפרנסה.

עם השנים מצבה הכלכלי של משפחתנו השתפר: החברה התפתחה, הצלחנו לרכוש את ביתנו הראשון ואף הצלחנו לחלום על קידום רמת חיינו. עם זאת, הילדים שלנו הבינו את הצורך באחריות כלכלית וגם הם עבדו לאחר שעות ביה"ס – דורון (בן ה 16) עבד בחנות לצרכי חשמל וקרן (מגיל 12) עבדה בשמרטפות. בסופי שבוע – ימי ראשון בעיקר, המשפחה הקטנה שלנו נהנתה לחקור ולטייל ברחבי פלורידה ולעיתים אף במדינות הקרובות. משפחת פולקמן "חיה את החלום" – הילדים התקדמו בלימודיהם ומצבנו הכלכלי התייצב.  לאחר 3 שנים (אוגוסט 1988) בעקבות הזדמנות עסקית משפחתנו עברה למדינת ג'ורג'יה לעיר בפרברי העיר אטלנטה. גם כאן העסק של שלמה ושלי התפתח והתקדם.  קרן למדה והצליחה בלימודים וביצירת קשרים חברתיים בתיכון ואילו דורון הצטרף לעבודה בעסק המשפחתי.  משפחת פולקמן נהנתה מאוד מהחיים בג'ורג'יה: האנשים מסביב מאוד חמים וידידותיים: בתור בחנויות העובדים מאוד התעניינו בלקוחות ושאלו לשלומם, בנסיעה בכביש נהג הרכב ממול היה מנופף לשלום ובפגישות עם אנשים זרים תמיד היתה התעניינות אמיתית באחר. בהתחלה זה הרגיש מעט מוזר אך מהר מאוד המשפחה נהנתה מהחברותיות של אנשי הדרום והצטרפה להרגלים והנימוסים הדרומיים (אפשרה לנהגים "להדחף" לפניהם בכביש תוך כדי חיוך מלא ונפנוף לשלום!).

כל השנים שמרנו על קשר קרוב עם משפחתנו והחברים בישראל ואף הקפדנו לשלוח את קרן לביקורים במהלך חופשות הקיץ. כך שהילדים סיימו את לימודיהם בתיכון היה רק נכון שיחזרו ארצה וישרתו בצבא. הרי אנו יהודים וישראלים ומקומנו וחובתנו הם למדינת ישראל. כך, כשגיע זמנם להתגייס לדורון וקרן שבו ארצה כדי לשרת בצה"ל שירות משמעותי.

בעלי ואני עברנו לגור בספרד מתוך מטרה להתקרב לארץ ישראל. כך שהעסק הועבר למדריד, ספרד ובעלי עבד ברחבי אירופה. כחיילים בודדים, הילדים הגיעו לבקר אותנו בספרד בחופשות מיוחדות ואנו הגענו מספר פעמים בשנה כדי לבקר אותם. הריחוק היה קשה ואני חשתי געגועים קשים לילדיי. שניהם שירתו בתפקידים מרוחקים מהבית ונפגשו בסופי שבוע בלבד. זו היתה תקופה מאוד מאתגרת לכולנו.

בשנת 1995 הגעגועים היו כבר כבדים מאוד והחלטנו לחזור ארצה ולאחד את משפחתנו. התיישבנו ברעננה וסוף סוף חלומנו התגשם לחיות ביחד בחזרה בארץ ישראל.

הפולקמנים: דורון, קרן, סבא שלמה ז"ל ואני

כדי לשוב ארצה שלמה העביר את הבסיס של הפעילות שלו לרעננה ונהג לטוס לחו"ל לעיתים קרובות ולקדם את עסקיו במהלך השנים. לאחר שנים רבות של עבודה ורווחה כלכלית אני התפניתי להשקיע את מרצי בהתנדבות במשרד הבטחון במערך עם משפחות שכולות.

אני פעילה כבר 27 שנים וחשה סיפוק רב מהנתינה. אנו חלק מחברה גדולה בה יש אנשים עם צרכים שונים וכקהילה מתוקנת יש לסייע לחלשים יותר. אני מאמינה בעזרה ונתינה לחברה ומקווה שנכדיי יראו בזה חלק חשוב גם בחייהם ותמיד יחשבו על האחר.

נכדיי רוני ליאור וירדן, בתי קרן ואני  – ביום גיוסה של רוני לצה"ל

ירדן וסבתא שר'לה

משפחה בנדודים

הזוית האישית

סבתא שרה'לה: נהניתי מכל רגע במחיצתה של נכדתי. הנאתי היתה כפולה משום שחוויתי גם את ההנאות שלה. המסר שלי עבור ירדן הוא שחשוב לחלום ועוד יותר לפעול כדי להגשים את החלום – לעיתים טמונה בכך עבודה מאומצת ויש גם צורך להתמיד.

ביימנו החיים של הנוער מאוד אינטנסיביים והם פחות משקיעים זמן ללמוד את עבר המשפחה. אני רואה חשיבות בעצירת השגרה ולקיחת זמן להכיר את השורשים של המשפחה – יש לדעת מאיין באת כדי לדעת ולחתור לאן שברצוננו ללכת.

הנכדה ירדן: מאוד נהניתי להשתתף בתוכנית הקשר הרב דורי ולחוות חוויות עם סבתא שלי. נהניתי לפגוש את החברים הדרוזים מסאג'ור ולהכיר את דרך החיים שלהם. היה לי כיף לבלות זמן איכות עם סבתא ולהכיר את סיפור החיים שלה. למדתי על החלומות שלה ושל סבא שלמה ז"ל וכמה הם אהבו אחד את השנייה וביחד את ארץ ישראל. אני מאחלת לסבתא שרה'לה בריאות איתנה, אושר והרבה חיבוקים ואהבה. תודה שהקדשת לי זמן