מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

משנות החמישים ועד היום

אני, סבתא חוה וסבא שלמה
סבתא חוה בילדותה בשיכון עלייה, כפר-סבא
סיפורה של סבתא חוה

עלייה

נולדתי בשנת 26.12.1949 ונקראתי חוה על שם סבתי חוה פריבס לבית פוסטבריף, שנפטרה בשנת 1924 ממחלת השחפת וקבורה בבית הקברות היהודי בוורשה.

ורשה, סתיו 2012, קברה של סבתי

תמונה 1

הייתי בת יחידה להוריי, אלימלך ואוגניה ז"ל, שנישאו לאחר מלחמת העולם השנייה, שרידים יחידים, שארית הפליטה למשפחותיהם הענפות שנספו בפולין. בפברואר שנת 1951, בהיותי בת שנה וחודשיים, עלינו ארצה. מיד אחרי העלייה שיכנו אותנו באוהל במחנה העולים "שער העלייה" (ליד חיפה). משפחתו של אבי, שגרה ברחוב הנדיב בהרצליה, עזרה להוציא אותנו ממחנה העולים ואצלם גרנו במשך שנה עד שקיבלנו דירת חדר וחצי בבית דו-משפחתי ב"שיכון עלייה" בכפר- סבא, בה שוכנו עולים מארצות מזרח אירופה ומתימן. בהתחלה, לא היו בשיכון שום תשתיות, רק חול ופרדסים מסביב. במשך כחמש שנים גרנו שם ללא חיבור לחשמל. אמי בישלה על פתילייה, תאורה הייתה באמצעות עששיות ואת האוכל שמרו במקרר קרח. בשנות ה- 50 (ב"תקופת הצנע"), קיבלו התושבים בהקצבה את מצרכי המזון תמורת תלושים. אמי הייתה עקרת בית ואבי עבד בעבודות מזדמנות בתל אביב. כדי להגיע לשם הוא נהג לעמוד בצומת רעננה וחיכה לאוטובוס מחיפה שאסף את הנוסעים. פעמים רבות, כשהאוטובוס היה מלא ולא עצר בתחנה, נאלץ אבי לחזור הביתה במפח נפש. בשנת 1959, בגלל קשיי פרנסה, עברנו להתגורר בדירה ב"דמי מפתח", ב"מושבה האמריקאית גרמנית" ביפו שהייתה שייכת בעבר לרופא גרמני (מן הטמפלרים), והייתה צמודה ל"כנסיית עמנואל". אל הכנסייה היו מגיעים לתפילה בימי ראשון ובערב חג המולד אנשי סגל השגרירויות מאירופה ואפריקה. אבי התחיל לעבוד כעובד זמני בארכיון של בנק לאומי ולימים התקדם בתפקיד ואף ניהל אותו. בשנת 1971 עברנו לדירה בבית משותף בבת ים מכיוון שהאזור ביפו הוזנח ולא היה נעים להתגורר שם. בשנות ה-90 המאוחרות החל שם תהליך של שיקום ושימור הבתים והשכונה הפכה ל"פנינה תל-אביבית".

שנות ילדותי

מכיוון שלא היו ב"שיכון עלייה" מדרכות וכבישים, התרוצצתי עם החברים, יחפים בחול. שיחקנו במחבואים, בתופסת, בקלאס וקפצנו בחבל. הייתה לי ילדות מאושרת. מרבית תושבי ה"שכונה הגרמנית" ביפו, היו עולים חדשים: מעדן, מעיראק, מבולגריה, מרומניה, מרוסיה ומפולין. חברת הילדות שלי ובת כיתתי, רותי, היא חברתי עד עצם היום הזה. אהבתי מאוד לאכול פלאפל שנהגנו לקנות בדוכן בשדרות ירושלים. בילוי בקיץ היה נסיעה באוטובוס לחוף הים ב"גבעת עלייה" (ג'בליה). שוקולד וסוכריה על מקל היו הממתקים הנפוצים ביותר באותה תקופה. הייתי מנויה בספרייה העירונית וקראתי ספרים רבים. החל מכיתה ד' למדתי בבית הספר היסודי "בארי" ביפו. בתקופת החורף נאלצנו לחצות כבישים מוצפים במים כדי להגיע לבית הספר. כאשר נענשנו שם בגלל סיבות שונות, היינו צריכים לעמוד בפינה או במקרה הגרוע יותר ללכת ולהירשם אצל המנהל. זכור לי לטובה המחנך בכיתות ז'-ח', מרדכי עפרוני, שהנחיל לנו את האהבה למולדת ולשפה העברית. התקבלתי ללימודים בבית הספר התיכון העירוני  ז' ביפו בזכות העובדה שעברתי את מבחן ה"סקר" בהצלחה, אחרת הייתי נאלצת ללמוד בבי"ס מקצועי. הייתה שם משמעת "קשוחה". חלה עלינו חובת תלבושת אחידה וגם חובה לקדם את המורה, עם כניסתו לשיעור, בעמידה ליד שולחן התלמיד בשקט מוחלט. כמובן שאסור היה לקרוא למורה בשמו הפרטי. למדתי במגמה ספרותית ואהבתי במיוחד את שיעורי השפות אנגלית וצרפתית, וכמובן את שיעורי הספרות. בסוף לימודי התיכון קיבלתי תעודת בגרות.

פולין, חורף 1950

תמונה 2

צבא ומקומות עבודה

בשירות החובה בצה"ל הייתי השלמת של יחידת המשטרה הצבאית בפיקוד המרכז. נסעתי בין הבסיסים השונים של הפיקוד לשלם לחיילים את משכורותיהם החודשיות במזומן. המשכתי לשרת שנה נוספת בקבע בתפקיד הפקידה הראשית של היחידה שלי. בתום השירות הצבאי, בגלל שעברנו דירה ולשם תמיכה כלכלית בהוריי, התחלתי לעבוד בבנק לאומי בהנהלת החשבונות של סניף הבורסה בתל-אביב. שם עבדתי במשך עשר שנים. לאחר נישואי התגוררנו שש שנים בבת ים ובשנת 1981 עברנו לגור בנס-ציונה. בשל כך, עברתי לעבוד במשרד להנהלת חשבונות במגזר הפרטי כמנהלת החשבונות של עסקים רבים.

כיום אני גימלאית (לאחר למעלה מ-40 שנות עבודה). אני נהנית מאוד לשמוע הרצאות בנושאים שונים, לצפות בסרטי קולנוע ובהצגות תיאטרון, להקשיב למוזיקה על כל גווניה ולצאת לטיולים בחיק הטבע. אני נפגשת עם חברות טובות ועם בני המשפחה.

בית ומשפחה

אני נשואה לשלמה ולנו שלושה בנים: איתמר, עידו ורועי. את שלמה, שעבד אף הוא בבנק לאומי, הכרתי בשנת 1974 במכללה למנהל במהלך לימודים לתעודת הסמכה (דיפלומה) בבנקאות. נישאנו בשנת 1975 בבית כנסת בתל אביב. שנה לאחר מכן נולד בננו הבכור איתמר (אבא של דניאל) ונולדו לנו עוד שני בנים. יש לנו שבעה נכדים – שני בנים וחמש בנות. אנחנו נוהגים לחגוג יחד עם בני משפחתנו את סעודות ראש השנה וליל הסדר ואנחנו נפגשים, כמעט באופן קבוע, מדי שבועיים לארוחת צהרים בביתנו בנס-ציונה. כמו כן, אנחנו נהנים מחופשות משפחתיות משותפות ברחבי הארץ. הנכדים מגיעים גם להתארח אצלנו בחופשות. כשהיו קטנים, הקראתי להם סיפורים ושיחקתי איתם במשחקי קופסא שונים.

המשפחה יחד

תמונה 3

 עץ משפחתי

תמונה 4

הזוית האישית

דניאל: תודה רבה לסבתא ששיתפה אותי בסיפור המשפחתי שלה. היה מעניין מאוד לשמוע את סיפור העלייה שלה. בזכות התכנית והמפגשים, למדתי הרבה דברים חדשים על סבתא שלי, שלא ידעתי לפני כן.

חוה: רציתי להודות לדניאל נכדי היקר על הזכות להשתתף בתכנית. בנוסף ברצוננו להודות באופן אישי לאנאבל המורה, שליוותה את התכנית, על המפגשים המהנים והחשובים, על עזרתה הרבה וזמינותה המרבית להצלחת התכנית. נהנינו מאוד! משפחת קרון

מילון

תקופת הצנע
מדיניות הקיצוב הייתה מדיניות כלכלית שהנהיגה מדינת ישראל בין השנים 1949–1959, וזכתה לכינוי "תקופת הצנע" (ביטוי המתאר תקופת צמצום בתחום המזון). כל אזרח שובץ לחנות מכולת קבועה שבה קיבל את מוצרי המזון הבסיסיים על פי הקצבה קבועה, תמורת נקודות שהוקצבו לו בפנקס אישי לצורך זה. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”כלל זהב של סבתא "ואהבת לרעך כמוך"- מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך“

הקשר הרב דורי