מאגר סיפורי מורשת

שמי פנינה אלבין אייגנפלד, ד"ר לכימיה ופרמקולוגיה, בעלת קריירה אקדמית ומצליחה הן בתפקידי ניהול והן בהוראה. מאז פרישתי אני עוסקת באומנות פלסטית ירוקה. בהיותי ראש החוג למדעים במכללת אחוה, הקמתי את המחלקה לקיימות שתפשה תאוצה גדולה ביותר עקב הרלוונטית של הנושא בשמירת איכות הסביבה וקיום העולם לדורות הבאים. עקב כך, כשהתחלתי את העיסוק באמנות, בחרתי ליצור פסלים אך ורק בשימוש בחומרים ממוחזרים בבחינת, נאה דורשת – נאה מקיימת. מכיוון שנושא העצמת נשים, חשוב מאד בעיני, אני יוצרת פסלי נשים, אך ורק מגרוטאות ועיסת נייר. לכל אחת מהדמויות שאני יוצרת יש מסר חזק ונוקב מעולמן של הנשים. לפרוייקט הייחודי שהוא פרי יצירתי, אני קוראת: "נשים מפוסלות מגרוטאות ועיסת נייר מדברות ומספרות".

וִי אִיז דּוֹס געסלע

וִי אִיז דּוֹס שֶׁטִּיב

וִי אִיז דּוֹס מֶיְדָּלֶע

ווֹס אִיךְ הוֹבּ לִיבּ

הוט אִיז דּוֹס געסלע

הוט אִיז דּוֹס שֶׁטִּיב

הוט אִיז דּוֹס מֶיְדָּלֶע

ווֹס אִיךְ הוֹבְּ לִיבְּ

הֵיכָן הוא הבית

היכן הסימטה

היכן הילדונת

שאותי כה אהבה

היכן הַסִּימְטוֹנֶתּ

הֵיכָן הוּא בֵּיתִי

הֵיכָן הַיַּלְדֹּנֶת

שֶׁהָיְתָה כָּל עוֹלָמִי

הֵיכָן שְׁכוּנָתִי

הֵיכָן הַסִּימְטָה

הֵיכָן יַלְדוּתִי

שֶׁבִּיעָף נֶעֶלְמָה?

הֵיכָן הוּא הַבַּיִת?

הֵיכָן הוּא בֵּיתִי

אֲנִי שׁוֹאֶלֶת אֶת עַצְמִי

חֲזֹר וְשָׁאוֹל.

הַאִם כָּל מִבְנֶה עִם קוֹרַת גַּג

שֶׁמְּשַׁלְּמִים מִסִּים עָלָיו

יְתֻייַּג וַיִּקְרָא בַּיִת?

הַאִם כָּל מִבְנֶה עַל קַּרְקַע

עִם עֵצִים וּפְרָחִים שֶׁנִּתָּן לְגַדֵּל בוֹ יְלָדִים

יְכֻנֶּה  ב. י. ת? (בֵּית. יוֹד. תָּו )

וּמִבְנֵה גְּבַהּ קוֹמוֹת מְקוּרֵהּ עִם מָמָ"ד וּמִסְפַּר חֲדָרִים

יִקָּרֵא דִּירָה – כִּי יֵשׁ בּוֹ דַּיָּרִים רַבִּים?

אתם החֲכָמִים וּהנְבוֹנִים מַסְפִּיק מְבֻגָּרִים

לַעֲנוֹת עַל שְׁאֵלָה כֹּה פְּעוּטָה-

וְאֲנִי לְהָשִׁיב עָלֶיהָ – עֲדַיִן מִתְקַשָּׁהּ.

מַהוּ בַּיִת עֲבוּרִי?

הִתְגּוֹרַרְתִּי עַד כֹּה

בְּ- 13 מִבְנִים – הָמוֹן!!!

לִפְעָמִים הָיְתָה זוֹ רַק שְׁנַת מְגוּרִים אַחַת,

וְכעת, מִזֶּה כְּאַרְבָּעִים שָׁנָה אֲנִי גָּרָה

בְּאוֹתָו בית עם גינה, בְּאוֹתוֹ רְחוֹב, בְּאוֹתָהּ סִימְטָה.

שָׁלוֹשׁ שָׁנִים הִתְגּוֹרַרְתִּי גַּם בַּגּוֹלָה

בְּקַלְגָּרִי הַיָּפָה וּבְשִׁיקָגוֹ הַגְּדוֹלָה,

וְהַרְבֵּה שָׁנִים בָּאֲווִיר ההָרִים צָלוּל כַּיַּיִן – שֶׁל עִיר הַבִּירָה.

תְּחִילַּת חַיַּי בִּצְרִיף שֶׁבְּדִי בֶּן חֶדֶר אֶחָד קְטַן מֵימַדִּים

מִטְבָּחוֹן, שֵׁירוּתִים וּמִקְלַחַת מְשֻׁתֶּפֶת עִם שְׁכֵנִים צְמוּדִים.

אֲנִי תִּינֹקֶת קְטַנְטַנָּה שֶׁאַךְ נוֹלְדָה, מֻנַּחַת בַּעֲרִיסָה,

הוֹרַי, חֲמֵשֶׁת דּוֹדַי וְדוֹדוֹתַי חַלְּקוּ רִצְפָּה וּמִטָּה זוּגִית אַחַת וִיחִידָה

וְכֻלָּנוּ בְּיַחַד מִשְׁפָּחָה.

'לֹא יְאֻמַּן' אַתֶּם אוֹמְרִים?

אֲבָל אָז, לְאַחַר תְּקוּפַת קוֹם הַמְּדִינָה

כְּשֶׁעָלוּ בַּהֲמוֹנֵיהֶם שׂוֹרְדֵי הַשּׁוֹאָה

זֶה מָה שֶׁנתנוִּ, זֶה מָה שֶׁהָיָה.

עַל זֶה עוֹד אָמַרְנוּ תּוֹדָה רַבָּה

כִּי פְּלִיטֵי מִלְחָמָה אֲחֵרִים

גָּרוּ בַּמַּעְבָּרָה עוֹד חֳדָשִׁים רַבִּים.

וּכְשֶׁמְּעַט רָוַח, הֶעְתַּקְנוּ מְקוֹם מְגוּרֵינוּ

לְאֵזוֹר הַשִּׁיכּוּנִים, אָחִי הַקָּטָן, אֲנִי, וּשְׁנֵי הַהוֹרִים.

'וִילָה' קָרָאנוּ לְדִירַת שְׁנֵי הַחֲדָרִים.

אָחִי וַאֲנִי יְשֵׁנִים בַּחֶדֶר הַקָּטֹוֹן

וּבַלַּיְלָה,הַסַּפָּה הַכְּחֻלָּה בַּסָּלוֹן

הָפְכָה לְמִיטַּת שֵׁינָה לַהוֹרִים.

דִּירָה קְטַנָּה, 55 מֶטֶר מְרֻבָּע

אֲבָל הֵם, הַהוֹרִים, הָיוּ מְאֻשָּׁרִים כְּאִלּוּ גָּרוּ בְּאַרְמוֹן.

אִם יֵשׁ פִּינָּה לְהַנִּיחַ אֶת הָרֹאשׁ בְּשֶׁקֶט

וְאֵין פְּחָדִים שֶׁל מִלְחָמָה בִּלְתִּי פּוֹסֶקֶת

אִם יֵשׁ גַּם בַּת וְגַם בֶּן בְּרִיאִים

וְגַם קְצָת שְׁכֵנִים וַחֲבֵרִים

"הֲרֵי זֶה הָמוֹן, זֶה מַמָּשׁ אוֹצָר",

נָהֲגָה אִמָּא שֶׁלִּי לוֹמַר.

וּפַעַם בְּשָׁנָה, רַק בְּיוֹם הַהֻולֶּדֶת

קִבֵּל כָּל אֶחָד מֵהַיְּלָדִים מַתָּנָה מְיֻוחֶדֶת.

פַּעַם בֻּבָּה גְּדוֹלָה, בְּלוֹנְדִּינִית, מַשְׁמִיעָה קוֹלוֹת

שֶׁגַּם פּוֹקַחַת וְעוֹצֶמֶת אֶת עֵינֶיהָ הַכְּחֻלּוֹת

פַּעַם שָׁעוֹן, פַּעַם אוֹפַנַּיִם וַאֲפִילּוּ אָקוֹרְדְּיוֹן יָשָׁן שֶׁעָלָה הוֹן,

וְהַמְתָּנָה הֲכִי יְקָרָה, הָיְתָה אוֹתוֹ טְרַנְזִיסְטוֹר שֶׁעָבַד גַּם בְּלִי חַשְׁמַל

רַק עַל בָּטָרִיּוֹת – "אֵיזֶה פֶּלֶא

אֵיזֶה מַזָּל , אֵיזוֹ הַמְצָאָה יוֹצֵאת מִן הַכְּלָל"

אִמָּא שֶׁלִּי קָרְאָה.

חֲבֵרַי הַיְּקָרִים

אֲנִי מְסַפֶּרֶת, אַתֶּם מַקְשִׁיבִים,

אֲבָל דָּבָר קָטָן מִכֶּם עַד כֹּה הִשְׁמַטְתִּי,

אוּלַי קְצָת הִתְבַּיַּישְׁתִּי לְדַבֵּר וּלְסַפֵּר

שֶׁאֶת כָּל הַתִּקְשֹׁרֶת בַּמִּשְׁפָּחָה הַגַּרְעִינִית שֶׁלָּנוּ

לֹא נִהַלְנוּ בְּעִבְרִית, אֶלָּא בִּשְׂפַת הַיִּידִישׁ הַגָּלוּתִית.

הוֹרַי לֹא יָדְעוּ עִבְרִית תַּקִּינָה,

הִכִּירוּ מְעַט בִּיטּוּיִים מִשְּׂפַת הַקֹּדֶשׁ וְהַתְּפִלָּה,

כָּל הַדִּבּוּר הִתְנַהֵל בְּ'מָמֶּעה לוּשֵׁען' כְּבָר מֵהַתְחָלָה.

בַּשָּׂפָה הַזּוֹ גִּדְּלוּ שְׁנֵי יְלָדִים,

בַּשָּׂפָה הַזּוֹ גַּם הִנְחִילוּ עֲרָכִים, כֵּלִים לַחַיִּים,

פִּתְּחוּ בִּי סַקְרָנוּת, דִּבְּרוּ עַל חֲשִׁיבוּת מִצּוּי

הַפּוֹטֶנְצְיָאל הֶחָבוּי, הֶעֱשִׁירוּ עוֹלָמִי בְּאַהֲבַת הַמּוּזִיקָה,

חַזָּנוּת וְאוֹפֵּרָה הֻשְׁמְעוּ מֵהָרַדְיוֹ הָעַתִּיק שֶׁהֻצַּב בַּסָּלוֹן,

וַהֲמוֹן , הֲמוֹן שָׁעוֹת מְלֶאכֶת יָד, רִקְמָה, סְרִיגָה, תְּפִירָה וְעוֹד,

אַהֲבָה לְלֹא תְּנָאֵי, עִידוּד וְקַבָּלָה אֵין סוֹפִית,

אַף כִּי מֵעוֹלָם לֹא כִּנּוּ אוֹתִי כפי שמכנים היום

"מַלְכָּה שֶׁלִּי, אוֹ נְסִיכָה שֶׁלִּי",

אוּלַי בִּגְלַל שֶׁלֹּא יָדְעוּ עִבְרִית?,

"בִּשְׁבִיל כָּבוֹד צָרִיךְ לַעֲבֹד" אָמְרוּ גַּם זֹאת

בִּשְׂפַת הַיִּידִישׁ הָעֲסִיסִית.

הַשָּׂפָה הַמִּתְנַגֶּנֶת הַזּוֹ עֲבוּרִי,

הִיא הַמִּטְבָּח הַחַם הַמֵּפִיץ רֵיחוֹת שֶׁל אֹכֶל, שֶׁל בַּיִת,

הַמִּטְבָּח שֶׁל אִמָּא הַמְּכִינָה קַרְפְּלָךְ וְרוֹגֶלָאךְ

קְנֶיְדָּלָךְ וְכִיחַלָאָךְ וּלְמָרָק הָעוֹף גם אֶת הַלּוֹקְשָׁלָךְ

וּמִגִּישָׁה לַאֲרוּחַת עֶרֶב פְּשׁוּטָה

דָּג מָלוּחַ עַל לֶחֶם וְחֶמְאָה,

ואֶת הַחֲבִיתָה הַטְּעִימָה בְּיוֹתֵר !!!

שֶׁכָּל נִיסָּיוֹן שֶׁלִּי לְחַקּוֹתָהּ לֹא צָלַח –

אוּלַי מִפְּאַת הֵעָדְרוּתָהּ שֶׁל אַבְקַת הַקְּסָמִים

שֶׁאִמָּא שֶׁלִּי יָדְעָה סְבִיבָה לְפַזֵּר.

וְאַבָּא שֶׁלִּי מִצְטָרֵף בְּעֵת הַחֲשֵׁכָה אֵלֵינוּ לְמִטְבָּחוֹן הַפִּצְפּוֹן

וּמְסַפֵּר אֵיךְ הָיָה יוֹמוֹ, אֶת מִי פָּגַשׁ בְּדַרְכּוֹ וּבְעֲבוֹדָתוֹ,

כַּמָּה זְמַן הִמְתִּין בְּתַחֲנָה הַמֶּרְכָּזִית לָאוֹטוֹבּוּס שֶׁיַּגִּיעַ

וְכַמָּה כָּאֲבוּ הָרַגְלַיִם בַּעֲמִידָה,

בַּנְּסִיעָה הַבַּיְתָה שֶׁאָרְכָה יוֹתֵר מִשָּׁעָה.

וּבְבֹקֶר הַשַּׁבָּת, יָרַדְנוּ מֵהַקּוֹמָה הַשְּׁנִיָּיה לַגִּנָּה הַקְּטַנְטֹונֶת

בָּהּ אַבָּא בָּנָה סַפְסָל תַּחַת עֵץ הַתּוּת שֶׁנָּטַע

תָּלָה גַּם עַרְסָל, וְיָצַר בְּרֵיכַת דָּגִים קִטְנַּת מֵמַדִּים

שֶׁבָּהּ עִם הַשָּׁנִים הֻשְׁרְצוּ הֲמוֹן רֹאשָׁנִים,

וּמִזְרָקָה קְטַנָּה שֶׁזֶּרֶם הַמַּיִם שֶׁבָּהּ לָמַד לִרְקֹד

וַאֲנִי בְּכַף יָדִי הַקְּטַנָּה טוֹבֶלֶת בְּמֵי הַבְּרֵיכָה

מְנַסֶּה הָרֹאשָׁנִים לִלְכֹּד.

רַק כְּשֶׁהָלַכְתִּי בָּרֶגֶל לְמִסְגֶּרֶת חִינּוּכִית מְסֻוּדֶּרֶת,

לְגַן הַחוֹבָה, בְּמֶרְחָק שֶׁל לְפָחוֹת חֲצִי שָׁעָה,

הוֹדִיעָה הַגַּנֶּנֶת חַנָּה שֶׁאִתָּהּ וְגַם עִם כָּל יַלְדֵי הַכִּתָּה

אֲנִי חַיֶּבֶת לְשׂוֹחֵחַ רַק בְּעִבְרִית, כִּי זוֹ שְׂפַת הַתּוֹרָה,

וּבְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל צָרִיךְ לְדַבֵּר רַק אוֹתָהּ.

וּבָרֹאשׁ וְרִאשׁוֹנָה צָרִיךְ לְשַׁנּוֹת אֶת שֵׁמִי פֶּרַלֶה- לִפְנִינָה.

אֲבָל בַּבַּיִת, עִם אִמָּא, הִמְשַׁכְתִּי לְתַקְשֵׁר רַק בְּיִידִישׁ,

זֶה הָיָה טִבְעִי, זֶה הָיָה אֲמִיתִּי שֶׁכָּךְ נִתְנַהֵל,

וְכָךְ הָיָה גַּם בְּבַגְרוּתִי כְּשֶׁעִבְרִית תְּקִינָה וְקוֹלַחַת

כְּבָר שְׁגוּרָה הֵיטֵב בְּפִי.

בַּדִּירָה הַפִּצְפֹּונֶת, שֶׁהָיְתָה בֵּיתִי בְּמֶשֶׁךְ כְּ- 18 שנים

הֶעֱבַרְתִּי אֶת הַתְּקוּפָה הַמַּשְׁמָעוּתִית בְּיוֹתֵר בְּחַיַּי,

תְּקוּפַת חַיִּים שֶׁעִצְּבָה אוֹתִי לְמִי שֶׁהָפַכְתִּי לִהְיוֹת.

כְּאַרְבָּעִים שָׁנָה לְאַחַר מִכֵּן, כְּשֶׁאֲנִי כְּבָר גְּדוֹלָה,

אִמָּא לְאַרְבָּעָה יְלָדִים, מְסֻדֶּרֶת בַּחַיִּים,

בַּעֲלַת תְּאָרִים אָקָדֵמִיִּים גְּבוֹהִים וְקַרְיֵרָה מַצְלִיחָה,

אִישָּׁה שֶׁרָאֲתָה עוֹלָם, וְגָרָה בִּמְקוֹמוֹת רַבִּים,

בְּדִירוֹת גְּדוֹלוֹת גַּם בַּוִּילָה לֹא קְטַנָּה, עִם גִּנָּה

עֲמוּסַת עֵצִים וּפְרָחִים פַּרְפָּרִים וְצִפּוֹרִים מְצִיפִים

אֶת הֶעָלִים הַיְּרֻקִּים בַּאֲוִירַת פַּסְטוֹרָלִית נִפְלָאָה-

וְעִם זֹאת, וְאַף עַל פִּי כֵּן

גַּם כָּל הַיֹּפִי הַזֶּה וְהַנּוֹחוּת אֵינָם מְסַפְּקִים לִי אֶת אוֹתָהּ תְּחוּשָׁה

שֶׁהָיְתָה לִי בְּכָל שְׁנוֹת יַלְדוּתִי, בְּאוֹתוֹ שִׁכּוּן נוֹשָׁן, בְּאוֹתָהּ שְׁכוּנָה,

בְּאוֹתָהּ דִּירָה קְטַנְטֹנֶת בָּהּ גַּרְתִּי עִם מִשְׁפַּחְתִּי,

עִם הוֹרַי הַיְּקָרִים זַ"ל וְאָחִי.

לִפְנֵי מִסְפַּר שָׁנִים, בְּיוֹם בּוֹ הִרְגַּשְׁתִּי גַּעְגּוּעִים חֲזָקִים,

נָסַעְתִּי מֵעֹומֶר לְהֶרְצְלִיָּה, לְאוֹתוֹ שִׁכּוּן, לְאוֹתָהּ שְׁכוּנָה,

לְאוֹתָהּ סִמְטָה קְטַנָּה בַּה הָיָה הַבַּיִת, בֵּיתִי שֶׁלִּי,

הִפְנֵיתִי פָּנַי קָדִימָה, אָחוֹרָה לִשְׁנֵי צְדָדַי

וְנוֹכַחְתִּי לָדַעַת, כְּשֶׁדְּמָעוֹת בְּעֵינַי  ש:

עַכְשָׁו אֵין כְּבָר בַּיִת

מַרְגִּישׁ כְּמוֹ חֻרְבָּן

פֵּרְקוּ אֶת הַבַּיִת

שֶׁהָיָה לִי מִזְּמַן

"יוֹתֵר אֵין לָךְ בַּיִת

נִצָּב פֹּה בִּנְיָן"

צוֹעֵק לִי הַלֵּב

שֶׁנִּצְבַּט עַד כְּאֵב.

וִי אִיז דּוֹס געסלע

וִי אִיז דּוֹס שֶׁטִּיב

וִי אִיז דּוֹס מֶיְדָּלֶע

ווֹס אִיּךְ הוֹבּ לִיבּ

נישט טו מייר דוס געסלע

נישט טו מייר דוס שטיב

נישט טו מייר מיין אלטרן

ווס איך הוב  ליב.

הזוית האישית

השיר נכתב לצורך הצגה בתיאטרון הפרינג' בבאר שבע, ומבטא את געגועי להורי, לילדות ולשפת היידיש. לאורך כתיבת השיר הרגשתי שהגעגועים להורי ולבית בו גדלתי, הולכים ומתעצמים. כשכתבתי את הקטע המלודי באידיש, הרגשתי שהדמעות זולגות מאליהן. אני רואה את תקופת ילדותי באותו בית קטן, תקופה מכוננת בחיי. הגעגועים לעברי בגילי היום, מקבלים משמעות גדולה אף יותר, במיוחד כשאני רואה את נכדי שגדלים בסביבה, בתרבות ובאיכות חיים שונה.