מאגר סיפורי מורשת

סבא שלי, ג'וני, נולד בחיפה בבית חולים "אלישע" שנמצא על הכרמל בחיפה. ההורים שלו נולדו בארצות הברית. לאבא שלו קראו האל (קיצור של הרולד) גרשונוו. הוא נולד בפברואר 1922, בשיקגו. גם ההורים של האל נולדו בשיקגו. ההורים שלהם הגיעו לארצות הברית מרוסיה. הייתה לו אחות גדולה ואח קטן. לאימא שלו קראו מרלין גולינקו. היא נולדה בניו יורק ב 1925. ההורים שלה גם נולדו בארצות הברית. גם המשפחה שלה הגיעה לארצות הברית מרוסיה. גם לה הייתה אחות גדולה ואח קטן.

סבא האל תמיד חלם להיות מהנדס והוא למד הנדסת אוניות. הוא היה קצין בחיל הים האמריקאי. הוא למד הנדסה באוניברסיטת MIT בעיר בוסטון. סבתא מרלין הייתה אומנית. היא למדה ציור ואומנות באוניברסיטת רדקליף שגם היא הייתה בבוסטון. שניהם נפגשו כשהבנים מ-MIT הזמינו את הבנות מרדקליף למסיבה. סבא האל סיפר לסבא שלי ג'וני, שכשסבתא מרלין נכנסה לחדר הוא מיד ידע שהיא האחת.

סבא האל וסבתא מרלין הפכו לזוג ובהמשך התחתנו. הם גרו בארצות הברית. סבא האל היה מהנדס אוניות בחיל הים האמריקאי. הוא לחם במלחמת העולם השנייה. בסוף המלחמה הוא גילה על השואה שהנאצים עשו ליהודי אירופה והיה מזועזע.

דוד בן גוריון טס לארצות הברית באותה תקופה ופנה לאיש עשיר שעזר לו להקים מחתרת בארצות הברית שתעזור ליהודי אירופה להגיע לישראל. כך הוקמה המחלקה האמריקאית של "הגנה". המחתרת ארגנה הרצאות שבועיות ליהודי ארצות הברית שבהן סיפרו את סיפורם של יהודי אירופה ועל ההגירה של יהודים לישראל. סבא האל הלך לאחת ההרצאות האלו והחליט להצטרף למחתרת. הוא הוטס לישראל והצטרף למקימים של חייל הים הישראלי.

סבתא מרלין נשארה בארצות הברית עם הבן התינוק שלהם דיויד. בהמשך היא הצטרפה לסבא האל שלחם בישראל בזמן הקמת המדינה. הם גרו בחיפה. בזמן שהם היו בישראל, נולד להם תינוק קטן נוסף והוא סבא שלי, ג'וני. בהמשך הם חזרו לגור בארצות הברית וכמה שנים מאוחר יותר כשסבא שלי עלה לכיתה ז', הם עשו עלייה.

כשסבא של התחיל ללכת לבית ספר בישראל הוא פגש את סבתא שלי, יעל…

מוסר ההשכל שלי מן הרקע על סבא שלי הוא שאם אתה לומד מקצוע אחד אתה יכול להיות מאוד משמעותי כבר בדברים אחרים. כמו סבא רבא שלי האל, שהיה מהנדס וגם היה בין מקימי חיל הים.

סיפור ההיכרות עם סבתא

הפגישה הראשונה של סבא שלי עם סבתא שלי הייתה ב-1962 כשסבא שלי עלה לכיתה ז'. הוא בדיוק עלה לישראל עם המשפחה שלו והלך לבית ספר שבו הוא לא הכיר אף אחד וגם הוא עוד לא כל כך ידע עברית, כי עם ההורים שלו הוא דיבר בבית אנגלית. סבא הגיע לכיתה חדשה "זב". בבית הספר "הריאלי" שבו הוא למד קראו לכיתה ז' כיתה א' ולכיתה י"ב כיתה ו'. בכל שכבה היו שלוש כיתות: כיתה א' כיתה ב' וכיתה ג'. סבא שלי היה בכיתה אב' שזה בעצם זב' שזה בעצם ז' 2. למורה של סבא שלי קראו שולמית.

כאשר סבא הגיע לכיתה, הושיבו אותו בחלק האחורי מכיוון שהוא היה יחסית גבוה. בשורה הראשונה ישבה ילדה ממש יפה. לא רק שהיא הייתה יפה היא כנראה גם הייתה מאוד סקרנית. סבא חשב ככה מפני שהילדה היפה הזאת הייתה כל שתי דקות מסתובבת אחורה ומסתכלת עליו. הוא גם הבין למה, כי באותה תקופה הוא נראה טיפה מוזר מפני שתלבושת בית הספר שלו הייתה מאוד נקיה וחדשה יחסית לשאר הילדים, וגם היו לו שיניים מאוד לבנות עם גשר. באותם שנים בישראל עוד לא היה גשר עם חוט ברזל ליישור שיניים. לכן הילדה היפה הסתובבה כל הזמן ובהתה בסבא שלי. היום אותה ילדה נשואה לסבא שלי.

מסתבר שסבא שלי וסבתא שלי הפכו לחברים כבר בכיתה ז'!

סבתא מספרת שבאותם שנים הייתה לה חברה בשם אורה. כשסבא שלי נכנס לכיתה, היא אמרה לחברתה: "את רואה אותו? הוא יהיה בעלי!"

סבא שלי מספר שלפני שהוא הפך לחבר טוב של סבתא, הוא התחבר עם אבא שלה, משה. סבא שלי ומשה היו הולכים ביחד לחוף בקיסריה. שם הם היו מחפשים מטבעות עתיקות בחול. סבא רבא שלי, משה, התעניין מאוד במטבעות וסבא שלי היה לומד ממנו. סבא שלי אומר שבאותן שנים היה לו אכפת ממטבעות יותר מאשר מבנות. הוא אהב לבלות עם משה והיה מתארח אצלו בבית, וככה הוא הכיר יותר ויותר את המשפחה של סבתא יעל. הוא וסבתא יעל הפכו לידידים טובים. הם תמיד היו ביחד בבית ספר וגם בצופים. בכיתה ט'-י', כשהם היו בני 15-16, סבא פתאום הבין שסבא משה נחמד אבל הבת שלו עוד יותר, וכך התחיל הקשר היותר קרוב שלהם. הם היו מבלים המון ביחד. הם חשבו שאולי יום אחד הם יתחתנו. הם לא היו בטוחים שחברות בגיל בית ספר מספיק חזקה לחתונה ולכן הם סיכמו שאם אחרי הצבא הם עדיין יהיו באותו סוג קשר הם יתחתנו. וכך היה. סבא וסבתא התגייסו, שמרו על אותו קשר ואחרי הצבא התחתנו. הם התחתנו לפני 51 שנים. הקשר שלהם מאוד מיוחד לדעתי מפני שהוא קיים מאז כיתה ז' עד היום. הם התחתנו בגיל 21. מאז אותם שנים סבא וסבתא מפנקים אותי ואת בני הדודים שלי.

מוסר ההשכל שאני למדתי מסיפור ההיכרות בין סבא וסבתא שלי הוא שחברות אמיתית לכל החיים יכולה להיווצר אפילו בגיל ממש צעיר כמו כיתה ז'.

חפץ מיוחד שעובד במשפחה

מאז ומתמיד יש לסבא שלי מנהג, לתת משהו מיוחד לנכדים בבר מצווה שלהם. סבא מאוד אוהב שיש המשכיות בין הדורות דרך חפצים וסיפורים שמתלווים אליהם. לכן, הוא חשב שזה משהו שיהיה מגניב להנהיג במשפחה. כאשר אח שלי, הנכד הראשון של סבא ושל סבתא, עלה לתורה, הוא חשב מה הוא יוכל תת לו חוץ מהמתנה העיקרית (שהייתה מחשב). הוא חשב שזה רעיון טוב אם בבר מצווה הוא ייתן לו חפץ מיוחד שעובר בירושה במשפחה. הוא נתן לאחי את הטלית שאיתה הוא עלה בעצמו לתורה. כך שהטלית שאיתה אח שלי עלה לתורה הייתה אותה התלית שאיתה סבא שלי עלה לתורה. אבל לסבא הייתה רק תלית אחת כזו. אז הוא חשב מה הוא יוכל לתת לכל שאר הנכדים. כשלבן דוד שלי היה בר מצווה, הוא נתן לו ספל קידוש שסבא משה (אבא של סבתא שלי) נתן לו במתנה כשהוא היה צעיר. לקראת הבא בתור, סבא נזכר בזה שעוד כשהוא היה חי בארצות הברית, סבתא שלו נתנה לו גביע קטן מכסף. הוא נתן את הגביע הזה לבן דוד הבא שלי שעלה לתורה. אבל אז נגמרו לו הגביעים והוא חשב: "אוי. מה אני עושה?!" עד שהוא נזכר שבבית של סבא משה היו הרבה גביעי כסף קטנים ליין. הוא ביקש את הגביעים האלו מסבתא רבתא שלי, מירי, ומאז בכל בר מצווה של נכד הוא נותן את אחד מגביעי היין של סבא משה. לכל נכד הוא חורט את השם על הגביע.

מוסר ההשכל שלמדתי מהסיפור על החפץ המשפחתי הוא שלכל דבר יש סיפור. שאם מתעניינים אפשר לגלות מה הסיפור מאחורי כל חפץ שיש לבן אדם.

הזוית האישית

ערן הנכד המתעד: התכנית הייתה מהנה מאוד ונהניתי ללמוד על העבר של סבא שלי ושל כל המשפחה. במהלך העבודה למדתי על הקשר של סבא ושל סבתא שלי ועל כמה הקשר שלהם חזק. למדתי על איך המתנות של סבא שלי לבני דודים שלי ולי נוצרו, על כמה מחשבה הוא משקיע בנו וכמה אכפת לו ממני ומכל המשפחה שלי.