מאגר סיפורי מורשת

נולדתי כמרתה זמאנק, ביוגוסלביה בתאריך לידה 11.7.1942 להורי: אמי פירושקה קסוביץ, אבי בלה זמאנק ואחי רובי זמאנק כולם נספו בשואה.

אחרי סיום מלחמת העולם וחזרה ממחנה ריכוז ברגן בלזן לבלגרד אומצתי כחוק ע"י אחות אמי הביולוגית ושמי שונה למרטה לדני. בשנת 1945 גרנו בבלגרד, עיר הבירה של יוגוסלביה. גרנו שם עד שנת 1948. סיימתי שם ללמוד בכיתה א' והתחלתי כיתה ב'.

העלייה לישראל

בדצמבר 1948 עלינו לישראל על סיפון האונייה "קפלוס". האונייה הייתה בפיקוד המוסד לעליה ב' שהביאה נשק לצ.ה.ל, תותחים ורובי "מאוזר." עגנו בחיפה. התקבלנו עם תפוזים. ריססו את כולנו באבקת די.די.טי -DDT. משם הוסענו במשאיות למחנה עולים בבאר-יעקב. באר יעקב היה מחנה צבאי בריטי שפונה בעזיבתם את ארץ ישראל.

בינואר 1949 עברנו לגור בלוד שנכבשה ע"י צ.ה.ל בתאריך 11.7.1948.  בינואר 1949 העיר שהייתה שוממה, היא אוכלסה ע"י עולים חדשים מכל העולם. ללא אספקת מים לבתים וללא חשמל. הייתה צרכנייה בודדה, שבה חולק מזון בסיסי תמורת תלושים שקבלנו מהרשויות.

תקופת בית הספר

במאי 1949 רוכזו כל הילדים שהיו בגיל בית ספר. חילקו אותנו לפי גובה והלכנו למבנה שהפך לכתת לימוד. אנו הילדים יוצאי ארצות שונות. לא ידענו עברית. היינו כיתה קטנה של 18 ילדים. בית הספר נקרא "גאולים", זכורני, שבשעה הראשונה קבלנו בלוק ציור עם עפרון כחול אשר בקצהו הייתה תמונה של הרצל. למדנו עד יוני 1949 ואז יצאנו לחופש הגדול. בספטמבר 1949 התחלתי למודים מסודרים מכתה ג'.

בחורף אותה שנה ירד שלג וכל בית הספר יצא להצטלם בחוץ. מקצועות הלימוד היו: עברית, תנ"ך, חשבון, מולדת, זימרה, התעמלות. הייתה הזנה בבית הספר זו הייתה ארוחת צהריים שבשלנו בעצמנו בהדרכת טבחית. בסיום כתה ו ' חוקק במדינה חוק חינוך אחיד – חובה חינם עד כתה ח.'  בכיתה זו היינו 44 ילדים בגילאים שונים כולל ילדים בני 17. כאן נוספו מקצועות נוספים כמו חקלאות, עבדנו בגינת בית הספר. את היבול לקחנו למטבח לבישול הארוחות. למדנו איך לקלף גזר ותפוח אדמה, איך לערוך שולחן ועוד . הבנות למדנו מלאכת יד – לתפור, לרקום ולסרוג. הבנים למדו נגרות. היה לנו חדר התעמלות בו התעמלנו בשעורי ספורט.

יצאנו לטיולים במשאיות, כולל לינה בשטח ואת האוהלים בנינו משמיכות. הייתה בבית הספר אחות שבדקנו לנו ציפורניים ועשתה לנו חיסונים, היו ילדים שהתנדבו לעזור לאחות והם נקראו "אגודת הבריאות". הסנדוויצ'ים היו עטופים במפית רקומה עם השם.

בהפסקות שיחקנו בקלאס וחמש אבנים, מאבנים ששייפנו לבד. היינו משחקים מחניים מכדור שהכנו מסמרטוטים. היה משחק שקראנו לו "אולימן" כמו גנבים ושוטרים שמשחקים מחבואים. היו לנו שיעורי מוזיקה ולמורה היה כינור, הוא היה מדגים לנו בנגינה, יצירות קלאסיות ושירים ישראלים חדשים שחוברו אז. הייתה מקהלה בית ספרית והשתתפנו בזמריה (כנס מקהלות ארצי). כמו כן למדנו ציור, למדנו את תולדות האומנות ועל ציירי הרנסנס ואף למדנו לצייר בגיר. בחגים ארגנו מסיבות והכל על טהרת התלמידים.

משפחת לדני בלוד – 1951  מימין: מרתה, שושנה, אבא דיני, אימא סופיה ושאול

תנועת הנוער

באותה עת הייתי חברה בתנועת "הנוער העובד והלומד". הצטרפתי לתנועה הנוער שהייתה אז התנועה מובילה בעיר לוד. היה גם קן של "השומר-הצעיר" וכן תנועת "הנוער העובד".

המדריכים שלנו היו בני קיבוצים שיצאו לשליחות להדריך את נוער ישראל. למדנו שירים, כתבנו שירונים. טיילנו הרבה בארץ ולמדנו את תולדות מלחמת העצמאות וסיפורי גבורת לוחמינו. הקן היה פתוח כל השבוע כי לכל קבוצת גיל הייתה לה פעילות ביום אחר. בשבתות נסענו לעזור לקיבוצים בחקלאות. קבלנו מבנה במרכז לוד ברח' הרצל הרחוב הראשי שנקרא "הסניף". היום קוראים לזה "קן". קישטנו את הקירות בסיסמאות של משוררינו כמו משירו של שאול טשרניחובסקי: "עוד נפשי דרור שואפת לא מכרתיה לעגל פז".

היו לנו פעולות באמצע השבוע ובשבתות. למדנו שירים רקדנו הרבה מחולות עם. בנינו אוהלים במחנות קיץ ונפגשנו עם נוער מכל הארץ. יצאנו לעבוד בקיבוצים הכל בהתנדבות ובגאווה ללא תמורה. קטפנו מנדרינות, אספנו תפוחי אדמה ובוטנים מהאדמה.

בקיץ יצאתי למחנה עבודה לקיבוץ רמת-הכובש, זה היה בקיץ 1954. עבדנו שבועיים בבציר ענבים. הגענו לכרם בבוקר מוקדם בשעה 04.00 לפני הזריחה. בשנת 1955הייתי בקיבוץ "החותרים" ובשנת 1956 בקיבוץ "מעוז חיים".

לימודים בבית הספר התיכון

בית הספר תיכון "גאולה" תל אביב 1955-1959, באותם הימים היה חוק חינוך חובה חינם רק עד כיתה ח'.

מי שהיו לו אמצעים למד גם בגימנסיה – בית ספר תיכון. גרתי בלוד ונסעתי כל יום לבית הספר בתל אביב. קמתי בשעה 5:00 בבוקר והלכתי ברגל כקילומטר ונסעתי עם אוטובוס שיצא בשעה שש, כדי להגיע בזמן ללימודים שהתחילו בשעה 8.00. שיטת הלימוד הייתה בת ארבע שנים: שנתיים ראשונות כיתות ט' ו-י' – כל התלמידים למדו את כל המקצעות. בכיתה יא' עברו ללמוד במגמות. בבית ספר גאולה היו ארבע מגמות: ספרותית-הומנית. ריאלית-מתימטיקה, ביולוגית וכלכלית. אני למדתי במגמה כלכלית. למדנו כלכלה מעשית, סוציולוגיה, הנהלת חשבונות, כתיבה במכונת כתיבה, כימיה תעשייתית וכן מקצעות הריאלית והספרותית, אנגלית וצרפתית. כמובן גם שיעורי ספורט, כדורעף, ריצה וכדומה.

במסגרת זו השתתפתי בטקס במכביה החמישית (המכביה היא האולימפיאדה היהודית בארץ ישראל), משתתפים בה יהודים מכל העולם בכל מקצועות הספורט כולל התעמלות המונית. תלמידים שהיו טובים בהתעמלות הוזמנו להתאמן שלוש פעמים בשבוע בבית הספר. בשלב השני התאמנו עם בתי ספר בפתיחה התחרויות. כתגמול קיבלנו כרטיסים לכל התחרויות ולטקס הנעילה יחד בתי ספר אחרים בתל אביב. לקראת טקס פתיחת המכביה עשינו חזרות של כל המשתתפים באצטדיון. היינו לבושים במכנסים קצרים לבנים וגופיה לבנה, ללא סמלים הופענו באצטדיון. גם בני בועז המשיך במסורת.

בשנת 1957 עברה משפחתי לגור ברמת חן. מסיבת הסיום של כתה י"ב הייתה אצלי בבית.

 תעודות השתתפותו של בועז בני במכביה ה – 11

השרות הצבאי

ב- 19 לאוקטובר 1959 התגייסתי לצבא אחרי טירונות הוצבתי בחייל השריון. שרתי שנתיים כמשקי"ת ח"ן (מדריכה שאינה  קצינה). בין תפקידי היה לבדוק את החדרים, לעשות מסדרי נוכחות לחלק "פסים" – אישורי יציאה מהבסיס, לדאוג לכרטיסים למופעים, לארגן מסיבות לחגי ישראל לחיילים שנשארו בבסיס, כמו ליל סדר, מסיבת פורים, כמו כן היינו מארגנים מסיבות עם הגדודים האחרים. לפעמים, לשלוח חולה למרפאה. בבסיס הייתי לוקחת בנות לבתי החולים במידת הצורך וגם לוקחת את החיילות למשפטים.

במסגרת הצבא השתתפתי בצעדת ארבעת הימים לירושלים. ארגנתי את מסיבת השריון, חגיגות בהיכל התרבות בתל אביב. בזמנו לכל חייל הייתה להקה משלה. שפר חלקי להכיר את כל אומני להקת השריון כמו: תרצה אלתרמן ז"ל וניסים עזיקרי ז"ל לימיים שחקני תיאטרון מפורסמים.

החיים האזרחיים – באוניברסיטה

אחרי השחרור אבא שלי החליט שעלי ללמוד רוקחות, הסיבה לכך כי הוא היה מהנדס כימאי שלמד בגרמניה. את בית המרקחת הוא פתח בלוד בשנת 1949 בשם "סניטס" (הגיינה בלטינית), בהמשך השלים תואר ברוקחות בירושלים בשנת 1957. בית המרקחת קיים עד היום בבעלות אחרת. לפי המקובל אז הייתה לי זכות ללמוד רוקחות כדור המשך. התקבלתי לבית ספר לרוקחות באוניברסיטה העברית בירושלים. גרתי בחדר שכור עם חברה ובהמשך במעונות הסטודנטים לשעבר מחנה אלנבי. לימודי השנה הראשונה היו בקמפוס האוניברסיטה בגבעת  רם. ארוחת צהרים אכלתי "במנזה", כך נקרא המסעדה בה אוכלים הסטודנטים, במנה הכי זולה שכללה דג פילה ותפוחי אדמה.

בשנה השנייה למדנו במבנים שב"מגרש הרוסים", מבנים ישנים שממוקמים בגבול ירדן. מבני אבן ללא חימום. במבנים האלו היו גם המעבדות. היינו כיתה של עשרים סטודנטים. בין המקצעות בכימיה ורוקחות שלמדנו היו לימודים בלטינית. כל הספרות המקצועית הייתה באנגלית עוד לא היו ספרים בעברית. למדנו יחד עם סטודנטים לרפואה ורפאות שינים. אחרי ארבע שנות לימוד פרונטליים עמוסים של 48 שעות לשבוע כולל מעבדות. היו בחינות גמר ועבודת גמר ובבחינה בע"פ ועוד שנה "סטז'" של עבודה מעשית בבית מרקחת פרטי ומוסדי – בית חולים. בנוסף עבודת מחקר מעשית שנקבעה על ידי מרצה מלווה ובחינת סיום בכתב ובעל פה.

בתום שש שנים קיבלתי את הדיפלומה בטקס חגיגי באצטדיון הר הצופים, בשנת 1969 – בתואר מוסמכת לרוקחות. בהמשך עבדתי כרוקחת בבית החולים "אסף הרופא", היום בית החולים שמיר.

ב-16 לספטמבר 1963 נישאתי לפלטו שמואל בתל אביב, באולמי המהנדס. שמואל עבד בתעשייה האווירית. נולדו לנו שלושה ילדים: עירית נולדה בתאריך: 23.4.1965, בועז-יהודה בתאריך:  22.8.1970, ואסי  נולד בתאריך 17.9.1972- יום כיפור. אחרי לידתו של אסי שיניתי עיסוק ומקום עבודה. הפכתי לתועמלנית רפואית, במקצוע זה התמדתי 17 שנה.

גרנו בלוד בשיכונים רחוב הנרי הרץ 5, קומה רביעית דירה 7 ללא מעלית. אני עבדתי בבית מרקחת ב"אסף הרופא". הייתה לי מטפלת שטיפלה בכל הילדים עד שהלכו למסגרות חינוכיות. עירית למדה בבית הספר "המעפילים", בועז הלך לגן עירוני "נורית" ואסי הלך למעון של "ויצו".

בשנת 1976 עברנו לראשון לציון, היכן שאני גרה עד היום. עירית למדה בבית הספר "חביב" ובסיום כיתה ח' בגימנסיה הראלית בראשון לציון. בועז סיים כיתה ח' והמשיך בבית הספר המקיף "עמית." אסי סיים כיתה ו' והמשיך בבית הספר מקיף ה'. במקביל למדתי בקורס מורי קבוצות לחו"ל ומורי דרך בארץ. בטרם פרישתי עבדתי כשנתיים בבית מרקחת פרטי בראשון לציון. בשנת 1987 עשיתי הסבה מקצועית פרשתי מנושא הרוקחות.

חגים

בבית הורי נהגנו לקיים כמה חגים. בראש השנה אימא שלי הכינה מרק עוף עם אטריות או כופתאות. המנה עיקרית כללה: עוף, תפוחי אדמה וסלט – תמיד בצלחת נפרדת, שתינו יין ולקינוח הייתה עוגה. לא התפללנו ולא הלכנו לבית הכנסת.

יום כיפור – היה מאורע שנשמר בקפדנות, אחרי ארוחת מפסקת הלכנו לבית הכנסת בלוד, שהיה כל שנה מועדון של דוברי השפה הונגרית על שם חנה סנש ז"ל. רק בחגים הוסב מועדון זה לבית כנסת. הצום נשמר בקפדנות כולל ההליכה לבית הכנסת. לא היה לנו רב רק אחד מהנוכחים שהיה איש דתי חובש כיפה, הוא ניהל את התפילה בקריאת הקדיש. הילדים הקטנים, חוץ ממני, נשלחו החוצה לשחק בחצר (בזמנו לא הבנתי). בתום התפילה הלכנו הביתה ושברנו את הצום עם חלה, דבש ויין.

פורים – כל שנה הכנתי לי תחפושת מחפצים שהיו בבית. פעם התחפשתי לקאובוי, פעם אחרת לקוזק. את כל התחפושות יצרנו בעצמנו מחפצים שהיו בסביבה. עשינו מסיבות חג בבית הספר ובתנועת הנוער.

פסח – בבית הורי חגגנו את ליל הסדר בחוג המשפחה בלבד. אימא שלי הכינה כופתאות ממצה אווריריות שמכינים במשפחה עד היום. הקפדנו על קערת הסדר שעמדה כל החג על הפסנתר. קראנו את האגדה שהייתה עם תרגום לשפה הונגרית ושרנו שירים מסורתיים עם מנגינה שעוד הורי שרו בבית הוריהם ואנו שרים אותם עד היום. (לימים כאשר נישאתי תמיד הזמנו אורחים המספר המרבי היה 32 איש).

שבועות – חגגנו בבית הספר ובתנועה את מהירקות שגידלנו בגינת בית הספר הכנו סל והבנו כביכורים לבית הספר שנתרם לקק"ל לבשנו בגדים לבנים וזר על הראש שעשינו לבד מפרחים. השתתפנו בתהלוכה העירונית עם הביכורים תוך שירת שירי החג: "בחג שבועות תעשה לך", "מלאו אסמינו בר" ועוד

חנוכה – בחנוכה הדלקנו נרות בחנוכייה עתיקה שיש לי אותה עד היום. ברכנו על הנרות ושהחיינו בברכת שהחיינו. כיום מגיעים הילדים והנכדים לפעמיים גם הנינים ומדליקים יוצר מחנוכייה אחת בזמנו אפיתי סופגניות לבד עם קמח ושמרים שהיה צריך להתפיח בחלב וסוכר שרנו שירי חנוכה תחילה "מעוז צור".,

יום העצמאות – זה היה תמיד החג החשוב והשמח ביותר. בלוד, כל העיר יצאה לחגוג בכיכר העיריה כאשר אנו בני הנוער השתתפנו בו במחול, שירה וריקודי עם עד אור הבוקר.

הזוית האישית

עומר: הרגשתי כיף, למדתי לא רק על סבתי אלא גם על המדינה ועל משפחתי.

סבתא מרתה: מאוד שמחתי שנכדתי בחרה בי להשתתף בתוכנית שמלמדת על הקשר בין שני הדורות ושמחתי לשתף גם את שאר הקבוצה שנטלה חלק בתכנית הקשר הרב דורי בבית הספר ארגמן נס ציונה.