מאגר סיפורי מורשת

ישי קרן הינו סבא שלי מצד אבי, הוא נולד בשנת 1955בפתח תקווה. הוריו נולדו בפולין, לאביו קראו מרדכי ולאמו סבינה.

שם המשפחה הקודם היה קרבאס (סרטן) ועברתו אותו למשפחת קרן .

כשעלו ארצה בשנת 1928 הם השתכנו במעון עובדים בנס ציונה, ולאחר שנתיים הקימו את קיבוץ מזרע, כאשר לא היו כמעט אנשים בעמק, הם היו חלוצים. סבא סיפר לי את סיפורו, שמעתי אותו ישירות ממנו, אך לאחר שנודע לי, כי הסיפור כבר באתר הגבורה – (רועי עמוס אתר הגבורה, במחנה 15 במארס 2012 ו-3 בנובמבר 2016).

"נולדתי בקיבוץ מזרע בבית חולים "העמק" בעפולה, גדלתי והתחנכתי בבית הילדים המשותף, כשהיינו ילדים הקימו את מוסד "עמקים" שהתאחד והפך להיות מוסד "עמקים – תבור".

התגייסתי בשנת 1955 לחיל השריון, לגדוד 82, הגדוד הראשון שהוקם בחטיבה 7 ומיד הוחלט שאני, בדומה לשאר הקיבוצניקים, אהיה נהג טנק. הייתה מעין תפיסה כזו שאם אנחנו יודעים לנהוג בטרקטור, אז נלמד בקלות לנהוג על גם על  טנקי שרמן. התקופה בה התגייסתי הייתה מאוד לא רגועה. פעמים רבות היינו נוסעים מהדרום לצפון, כדי למנוע את הניסיון להטות את מי הירדן. בכל עת הפלוגות היו מתאמנות בדרום הארץ, בשטח שאחרי באר שבע.

בעקבות פעילות הפדאיון הגוברת וסגירת מיצרי טיראן, פרצה מלחמת סיני. אנחנו בתור טירונים רק שמענו על המתיחות העצומה, אבל לא ידענו שאנחנו בדרך למלחמה. מפקד פלוגה א', בה שירתי אז, היה האלוף משה (בריל) בר כוכבא ז"ל, לימים מפקד פיקוד הדרום. הוא כינס את כולנו יום לפני פרוץ המלחמה, ואמר לנו כי אנו הפלוגה המובילה שתסתער ראשונה על המצרים. כבר ביום הראשון הושבתו לנו לא מעט טנקי שרמן. נסענו באזור חולי והשרמנים, שהיו רגישים מאוד, איבדו שרשראות במעברים הקשים. כשטנק היה נפגע, חברי הצוות שלו היו נשארים במקום, כדי לתקן אותו, ואז מצטרפים לכוחות שהמשיכו את ההתקדמות. החוק היה ברור- לא עוצרים את ההסתערות לעולם.

נסענו 20-15 שעות ברציפות ואני, בתור נהג, הייתי חייב לשמור תמיד על ערנות גבוהה. המטרה שלנו הייתה ידועה מההתחלה: להגיע לאבו-עגילה, צומת דרכים במזרח האי סיני, ולכבוש את המתחם המצרי שם. המהירות הייתה המרכיב החשוב, בפעולה. היינו צריכים לבצע 'בליץ' ולהגיע כמה שיותר מהר למקום, להפתיע את האויב במתקפה, ולהכריע אותה ביעילות. אחרי יום ולילה ניצבנו במחנה של הצבא המצרי, באבו-עגילה. אני לא יודע  אם למודיעין שלנו היה ידוע, שבמתחם הזה היה למצרים נשק עוצמתי נגד טנקים, וכן טנקים מתקדמים וכלי נשק רבים. ביום השני אחרי שביצענו עיקוף של המתחם, התקבלה הפקודה לתקוף. התחלנו לנוע לעבר היעד, וירינו מטחים ראשונים. כבר בשלב הראשון התברר לנו שלא מדובר במשחק ילדים. המצרים, שהיו מצוידים באופן יוצא מהכלל, התחילו לירות עלינו אש כבדה מכל הכיוונים. אבל אנחנו הסתערנו עליהם בעוצמה רבה. כל כמה דקות שמעתי בקשר בשורות רעות – טנקים רבים נפגעו ונעצרו, וכבר בהתחלה נהרג מפקד המחלקה הראשון שלי.

פתאום שמעתי דפיקות על הטנק – הסתבר שאלה פגזים. בהתחלה המשכתי לנסוע רגיל, כי הם לא חדרו לטנק, אבל בשלב מסוים אמרתי למפקד הטנק שאנחנו לא יכולים לזוז יותר. מפקד הטנק, אל"ם (מיל') שלמה ארבלי, שעוטר במהלך שירותו בשלושה צל"שים, נתן לנו הוראה לצאת מהטנק ולתקנו תחת אש. בזמנו לא הרגשתי שאני עושה משהו הרואי, ולא חשתי איזה רעד או רתיעה. הייתי טוראי, היה לי מפקד וקיבלתי פקודה, ולכן עשיתי הכל. אני והמקלען התחלנו בפעולות לוגיסטיות, במטרה להכשיר את הטנק להמשך פעילות מבצעית. במקביל, ארבלי והטען-קשר החלו לירות, במכונות ירייה ובנשקים האישיים שלהם, לעבר המתחם המצרי. התחלנו לתקן את הטנק כשאנחנו ניצבים בשדה התופת, פיצוצים נשמעו מכל עבר, טנקים בערו מסביב, ובחור שניצב לידי חטף קליע  בכתף היד. השבנו אש כמו מטורפים. הכל היה שם שישו ושמחו – אם אתה יכול לירות, תירה. האם האש הייתה יעילה? לא ידענו אז כלום, רק שאנחנו חלק מבלגן והשתתפנו בו  באומץ רב.  במקביל ניסינו להחליף את החוליות בשרשרת של הטנק, וזה היה מבצע לא פשוט.

באותו הזמן שאר הטנקים שלנו המשיכו לתקוף. העובדה שאנחנו תקפנו ראשונים, וכן העובדה שהחלטנו לתקוף את המתחם מאחור, תפס את המצרים לא מוכנים. אפקט ההפתעה שנוצר, סייע לנו מאוד בהצלחת המשימה. יתרון נוסף היה בהיותנו צעירים, כי לא היו לנו את הדאגות שיש לבעלי משפחות נניח. כדוגמה אישית, במלחמות הבאות בהן  השתתפתי – ששת הימים, יום הכיפורים ושלום הגליל, כבר חששתי יותר. במלחמת סיני עוד הייתי עסוק בעיקר בהסתערות – אצל קיבוצניקים חשוב מאוד מה יגידו החברים מסביב.

כשאני מסתכל היום על הצבא אני רואה הבדלים תהומיים: אנחנו היינו תקועים על איזו גבעה, בלי טלוויזיה, בלי רדיו, בלי עיתונים. לא היה לנו מושג מה עתיד לבוא, והיינו מאוד מתוסכלים מכך. הביתה היינו מגיעים אחת לשלושה חודשים, ועוד בטרמפים. גם התנאים בהם היינו ישנים – אוהלי סיירים שלא הגנו מפני הקור הנגבי, אבל לדעתי חשוב להתאים  את התנאים לרוח התקופה.

עד היום אני נפגש עם החברים הטובים שלי מהשירות. לאורך שנים הסתרתי מאנשים רבים את העובדה שקיבלתי צל"ש, ולא חשתי צורך לתלות את התעודה על הקיר. אשתי גילתה את ההערכה שנתנה לי לפני שנים לא רבות, ואז הקימה מעין ארכיון קטן בו מרוכזים פריטי מידע על התקופה שלי במדים. הגאווה של בני המשפחה שלי מסבה לי אושר רב."

הזווית האישית

סבא ישי קרן והנכד שלו השתתפו בתוכנית הקשר הרב דורי, בבית ספר מקיף עמקים תבור, שבקיבוץ מזרע בתשפ"ב – 2022