מאגר סיפורי מורשת

שמי לרי ברק נולדתי בשיקגו שברה"ב ה1942.

ההורים שלי נולדו ברוסיה. אמא שלי הגיעה לארה"ב כילדה קטנה בתחילת המאה העשרים. אבא שלי הגיע בשנות העשרים לחייו. הוא ברח לרוסיה, והיה כמה שנים ברומניה ומשם הגיע לארה"ב. שניהם הגיעו לשיקגו. שם הם נפגשו והתחתנו. נולדו להם חמישה ילדים. אני בן יחיד עם ארבע אחיות.

הבית שלנו לא היה בית דתי, אף עפ"י שההורים הגיעו מרקע דתי חסידי. כשהם הגיעו לארה"ב, הם התקשו להסתדר עם החיים הדתיים ורצו להיות יותר מודרניים, אף על פי שהם תמיד שמרו על קשר חם עם המסורת היהודית. אחותי הבכורה אף פעם לא הייתה דתייה. היא הייתה מרוחקת משאר האחים. אחיותי השנייה והשלישית התחילו לשמור מצוות. התחלנו להתיידד עם משפחות דתיות. החבר הכי טוב שלי היה מבית דתי. כשהייתי בא אליו, אמא שלו נתנה לי כיפה ואמרה לי לברך לפני האוכל.

הלכנו גם לבני עקיבא. באיזשהו שלב שרן עזבה את הדת, ושלושתנו האחים הקטנים נשארנו דתיים. אני זוכר שז'קי אחותי השלישית ביקשה מאבא להתחיל לעשות קידוש, והוא הסכים וביקש שגם אמא תדליק נרות. אבא שלי תמיד הלך לבית כנסת בימים הנוראים. הוא מאוד נהנה מהחזנות. אני הלכתי איתו וסבלתי מהחום ומהתפילה הארוכה. אבא שלי התחיל להגיע יותר לבית הכנסת, והייתה תקופה ארוכה שהוא עבד בשבת.

אבא שלי עבד במשך השבוע בבית דפוס, ובשבת היה לו דוכן בעגלה שהוא מחר בו עיתונים. הוא היה יוצא לעבוד בשבת, וחוזר ביום ראשון בצהריים. בשלב מסוים הוא הפסיק לעבוד בשבת, והתחיל ללכת בשבתות לבית כנסת. בהמשך הוא הלך כל בוקר לבית הכנסת, ומצא שם חברה מעבר לתפילה. בהמשך הוא התחיל לשמש כחזן ומאוד נהנה והיה גאה בזה. היה לו מבטא מוזר של יהודי מרוסיה, וככה הוא קרא עברית. היינו קוראים את כל ההגדה בליל הסדר כל שנה, כשאבא היה קורא במבטא המוזר שלו. ההורים התקרבו לדת בהשפעת הילדים הצעירים, אבל האחיות הגדולות לא היו דתיות.

אין לי הרבה זיכרונות חיוביים מהילדות. מה שאני זוכר לטובה זה את החבר שלי שליימי. ביליתי איתו שעות רבות. את כל המשחקים שאני יודע לשחק למדתי ממנו. נהנתי מאוד להיות בחברתו, ושיחקתי איתו המון. האושר שלי כילד בא בעיקר מהשעות שביליתי איתו. מאז שהיינו ילדים לא היה לי שום קשר איתו. הוא נהיה אדם חרדי. יום אחד באופת פתאומי, הוא בא לבקר אותי כשישבתי שבעה על אבא שלי, עם אחותי בירושלים.

גרנו בשכונה יהודית חזקה וגדולה. כשהייתי ילד די קטן, השכונה התחילה להשתנות בצורה די קיצונית. התחילו למכור בתים לאפרו – אמריקאים, ובמקום להתפתח כשכונה מעורבת, היהודים התחילו לצאת מהשכונה והשכונה שינתה את פניה. היו בתי כנסת מפוארים וגדולים. לאט לאט בתי הכנסת הפכו לכנסיות. גם אנחנו עזבנו את השכונה לאזור צפוני יותר בשיקגו. האזור שהגענו אליו הפך להיות שכונה יהודית חדשה. שם כבר חגגתי את הבר מצווה שלי. אז הלכנו לבני עקיבא והתחלנו לקבל גם חינוך ציוני. אחותי ז'קי הייתה המחזור הראשון בהכשרה בקבוצת יבנה. ארבע שנים אח"כ, גם אני הגעתי להכשרה של בני עקיבא בקבוצת יבנה. וכמה שנים אחרי גם אחותי הקטנה תמי. מהחינוך שקיבלתי בהכשרה ביבנה ובבני עקיבא החלטתי שאני רוצה להיות קיבוצניק. מאוד מצא חן בעיני אורח החיים השיתופי.

עליתי לארץ ב 1969 וכשהגעתי לקיבוץ לביא, שאלו אותי אם אני רוצה להיות מורה לאנגלית. אמרתי שבאתי לקיבוץ כדי להיות חקלאי. לא מורה לאנגלית. התחלתי להתנסות בחקלאות. כל שבוע עברתי לענף חקלאות אחר, עד שחבר קיבוץ אמר לי שחבל לנסות כל כמה ימים ענף חקלאות, כי ככה לא לומדים כלום. הוא אמר שעכשיו צריך כח אדם בפרדס, והציע שאנסה חצי שנה בפרדס. נשארתי שם עשרים וארבע שנים. רוב הזמן כמרכז ענף.

בגיל חמישים, החלטתי שמספיק לי לעבוד בחקלאות, וחיפשתי משהו אחר. עבדתי במלון לביא בכל מיני תפקידים, עד שמנהל המלון הציע לי לעשות קורס הסמכה למאמן חדר כושר. כבר הייתי בן שישים, אבל החלטתי לנסות. גם היום בגיל שמונים, זזאת רשמית העבודה שלי, אבל אני גם עוסק בתרגום.

סבא שלי נרצח בפוגרום בל"ג בעומר. אבא שלי היה עורך לו כל שנה אזכרה בבית כנסת, ומביא כיבוד כמו בקידוש בשבת. לאמא שלי היה דימוי עצמי נמוך ושלילי. הייתה לה תחושה שהיא לא נראית טוב. אני זוכר שהיא גזרה את התמונה שלה, מתוך תמונה עם עוד מישהו. לא הייתה לה סיבה להרגיש שהיא לא נראית טוב. לא היו לנו ספרים בבית כמעט בכלל. מעולם לא ראיתי את אמא שלי קוראת ספר, ומשום מה היא ידעה לצטט כל מיני שירים. זה תמיד הפתיע אותי איך היא מכירה את קטעי השירה. חסרים לי פרטים על ההורים שלי. אין לי מושג אם הם למדו בבית ספר או כל מידע על החינוך שלהם. אני מאוד מצטער שלא שאלתי אותם יותר כשהם היו בחיים.

הזווית האישית

הסבא לרי ברק והנכד אסיף ברק השתתפו בתוכנית הקשר הרב דורי בבית ספר יחד בגבעת אלה, בהובלת המורה ענת וויס בתשפ"ב 2022.