מאגר סיפורי מורשת

סבא שלי ישראל דהן, נולד במרוקו בשנת 1947 לאברהם וסוליקה דהן.

כשהיה בגיל ארבע הוריו נפרדו, וסבי ישראל נשלח לגור עם אביו, וסבו חיים דהן (שעליו קרוי דוד שלי), והוא זה שגידל אותו בשנים שעיצבו את חייו, עד גיל שלוש עשרה.

כשעלה לארץ ב1945,סבי חיים לא עלה איתו לארץ, ולאחר כמה שנים נפטר במרוקו. סבא שלי לא זכה להיפרד מסבא שלו, מה שגרם לו לייסורים קשים. במהלך החיים  משאת חייו הייתה לחזור למרוקו, למצוא את הקבר של הסבא, לכבד אותו ולערוך לו אזכרה מידי שנה.

סבי נסע כל שנה למרוקו,  במשך חמש עשרה שנה, חיפש וחיפש. הוא הפעיל קשרים, הטיס בני משפחה מישראל למרוקו, שהיו בלוויה, שזכרו את המיקום, כדי שיעזרו לסבי לחפש את הקבר של הסבא . הוא היה דמות משמעותית בגידול שלו, בעיצוב האישיות שלו, ובנוסף לכך, סבא שלי הוא איש שמאוד אוהב אנשים מבוגרים, ומאוד יודע לכבד אותם. לפני כחמש עשרה שנה הוא התחיל את המסע שלו בחיפוש אחר הקבר, הוא הציב לעצמו מטרה שלא יפסיק לנסוע למרוקו, עד  שימצא את הקבר. כל החיפושים אחר הקבר נמשכו חמש עשרה שנה, המון זמן, והמון כסף,  אבל בסופו של דבר הקבר נמצא וזה מבחינתו היה אושר גדול, וסגירת מעגל.

מאז הוא מקפיד כל שנה לטוס למרוקו, ביחד עם קבוצה, העוצרת את היום טיול שלה, וכולם נוסעים לכפר שבו הסבא קבור. עורכים שם אזכרה כהלכתה ומכבדים אותו. וזה משהו שסבי מקפיד לעשות כל שנה.

חווית הנטישה של אמו מלווה את סבי עד היום. הוא כועס עליה גם אחרי מותה, והוא נאבק בתחושה הזו שהוא ילד נטוש. ולכן  הנכדים שלו, הילדים שלו ואשתו הם כל עולמו.

הזווית האישית

מעיין: הייתי רוצה לאחל לסבא שלי ישראל, שיסלח לאמו ואביו ש"נטשו" אותו.

סבא ישראל: הייתי רוצה לאחל למעיין שלעולם לא תחווה חווית נטישה, ותמיד תרגיש מוגנת.