מאגר סיפורי מורשת

שמי שמואל קסטנבאום ואני רוצה לשתף אתכם בסיפור חיי!

נולדתי בשנת 1941 בתל אביב להורים שעלו לארץ ישראל מגרמניה מיד עם עליית היטלר לשלטון בגרמניה.

למזלם, היו להם סרטיפיקטים – אישורי כניסה –  לארץ ישראל.

מדוע אני מציין "למזלם" ? כיוון שהבריטים, ששלטו בארץ-ישראל, הגבילו  את מספר היהודים שהיו מורשים

להיכנס לארץ והסרטיפיקטים היוו, למעשה, רישיונות עלייה.זה היה כמובן גם למזלי.  אחרת היינו מושמדים

כולנו בשואה, כמו סבי.

 

נולדתי בראשית החודש השביעי להריונה של אמי במשקל ירוד של קילו ושש מאות גרם וסיכויי ההישרדות

שלי בחיים באותה תקופה היו מעטים. מי שעזרו להורי אז היו חיילים הבריטים, שגם בזמן העוצר – זמן שבו

היה אסור לנו לצאת לרחוב בהוראת הבריטים, דאגו להביא לביתנו מצרכים או להזעיק רופא.

ידוע, כי יוצאי גרמניה (אלה שנולדו בגרמניה ועלו לארץ) התקשו בלימוד השפה העברית. לכן, עד שהגעתי

לגן ילדים, לא ידעתי אף לא מילה אחת בעברית ושפת הדיבור שלי הייתה כשפת הורי. 

 

הייתי תלמיד חרוץ כמו נכדתי המיוחדת בר, שכותבת עמי סיפור זה. למדתי עברית במהירות וגם לימדתי את הורי. כאשר נודע לי מה עוללו הגרמנים הנאצים לבני עמי סירבתי לדבר בשפה הגרמנית, סירוב שאני מצטער עליו

כיוםמכיוון שהשפה הזו אינה שייכת לנאצים.לאחר סיום בית ספר יסודי למדתי בבית ספר החקלאי הדסים.

 

השנתיים שביליתי שם היו התקופה היפה של ילדותי.העולם שגדלתי בו לא כלל מחשבים, טלוויזיה וחפצי מותרות. משחקי הילדות שלנו התקיימו בחוץ, כמו: קלאס, חמש אבנים, גולות, קפיצות חבל, ועוד. אם היה לנו מזל, ולמישהו מהילדים קנו כדור, אז גם שיחקנו כדור-רגל ומחניים.

 סרט תכנית הקשר הרב דורי בי"ס סביונים

  

אני עם נכדי בר בסיור בבית התפוצות במסגרת תכנית הקשר הרב דורי