מאגר סיפורי מורשת

רום מביא את סיפורו של סבא עמע פרג, שתועד במפגשי תכנית הקשר הרב דורי, בשיחות ובראיונות שערך עם סבא עמי:

סבא עמי מספר:

אני נולדתי בעיראק בשנת 1949. כשנולדתי לא ילדו אז בבתי חולים אלא המיילדת הייתה באה הביתה ולכן לא היה רישום מדויק של תאריך הלידה שלי. היו קובעים את התאריך לפי החג הקרוב ולכן אני יודע שאני נולדתי בפורים. עליתי לארץ בשנת 1951.

זו הייתה העלייה הגדולה מעירק: "מבצע עזרא ונחמיה, שנקרא גם מבצע בבל או מבצע עלי בבא, הוא מבצע העלאת יהודי עיראק לישראל כחלק ממבצעי העלאת היהודים לארץ במהלך שנות ה-50. המבצע קרוי על שמם של עזרא ונחמיה, מנהיגים יהודים בבבל ובארץ ישראל בתחילתה של תקופת בית שני". ( ויקיפדיה).

איך היה המעבר מעיראק לארץ?

בעיראק היינו מאוד עשירים. כשעלינו לארץ יכולנו לקחת רק מזוודה אחת ולכן הגענו למעברה כמעט ללא רכוש. זה היה מעבר מאוד קשה אחיי מספרים אמנם אינני זוכר כלום משם משום שהייתי אז רק בן שנתיים. עלינו לארץ בטיסה. הסרט "מפריח היונים" מספר על העלייה של יוצאי עיראק. כשראיתי אותו מאוד התרגשתי. הוא העלה בי נשכחות.

משחקים של פעם

סבא בחר לספר לי על המשחקים של פעם. שאלתי את סבא: למה בחרת לדבר דווקא על נושא זה? וסבא השיב: "היות ולנו בילדות לא היה משחקים אלקטרוניים וטכנולוגיה כמו שלכם יש היום כל היום היינו צריכים למצוא דרכים בכדי לא להשתעמם וזה הדבר שהכי זכור לי מהתקופה הזאת. הכי אהבתי לשחק בג'ולים היות והייתי ממש טוב במשחק הזה ולקחתי לכולם את הג'ולות אבל תמיד נהניתי לשחק בכל דבר ביחד עם חבריי.

שאלתי את סבא: מאיפה קיבלתם את המשחקים שלכם? וסבא סיפר: "בתקופה שלנו לא יכולנו ללכת לחנות ולקנות משחק. היינו משחקים משחקים שמצאנו בטבע. חלק מהמשחקים גם נאלצנו להכין בעצמנו מהחומרים שהיו בבית." סבא המשיך וסיפר: " שחקנו שעות רבות בחוץ, כשהשעה הייתה ארבע אחר הצהריים מיד יצאנו לחצר שהייתה ליד הבית. מדי פעם הורינו היו לוקחים אותו לסרט שזה היה ממש אירוע גדול שכולם חיכו לו".

חוויה שזכורה לסבא במיוחד: "כל מה שניסינו לעשות פעם זה להעביר את היום וליהנות ממנו. נאלצנו להיות מאוד עצמאיים בגלל האמצעים הדלים שהיו לנו. אני זוכר שכשקיבלתי אופניים כל כך שמחתי והייתי רוכב לבד לכל מקום".

איך הייתה בשבילך הכניסה של הטלפונים והסמארטפונים לילדים? סבא מספר: "אני חושב שהמציאות מתקדמת ולא ניתן לעזור אותה, לטוב ולרע. אני חושב שבמציאות של היום לאדם קשה מאוד להסתדר ללא טלפון ואילו כשהייתי ילד לא היה צורך בטלפון. אני מאוד שמחתי עם כניסת הטלפונים היות והיינו חייבים סמארטפון. אני חושב שהמציאות של היום עולה על כל דמיון.  בפעם הראשונה כשראיתי מישהו מדבר עם טלפון ננייד חשבנו שזה צעצוע. חשבנו שאולי הוא עושה כאילו הוא מדבר. זה היה ממש מצחיק. כיום אני לא חושב שיכולנו להסתדר ללא סמארטפונים".

סבא ממשיך ומספר:

"אני חושב שהתקשורת בין הילדים היום היא דרך האינטרנט והטלפון. פעם השיחות שלנו היו אך ורק דרך מפגש של פנים מול פנים. מאוד נהנו לדבר פנים מול פנים. לדעתי זה פספוס שהילדים של היום כבר לא מדברים פנים מול פנים אבל המציאות השתנתה וצריך לקחת מכל מקרה את הטוב ביותר. המפגשים הפיזיים שהיו בין הילדים של הדור שלי יצרו קרבה גדולה. היא גם יצרה בנינו חברות ממש חזקה. כשהייתי בן 60 ראיתי את אחד החברים שלי. זכרתי אותו בגלל הקרבה שהייתה בינינו.

המחשבה בזמנים ההם הייתה איך להעביר את היום לא חשבנו רחוק. לא יכולנו להעלות בדעתנו שהפכה הטכנולוגית תגיע כל כך רחוק, ובטח שלא יכולנו לדמיין שבעוד כמה שנים כבר לא נשחק ברחוב. כל הזדמנות שניתנה לנו ניצלנו. הגענו ממקום למקום באוטובוס. היינו נוסעים בו לבד. היינו מאוד עצמאיים. אני בכלל לא הכרתי מישהו שהיה לו מכונית כשהייתי ילד.

שאלתי את סבי, במה לדעתו תרמו לו המשחקים וההתנסויות שחווה בילדות? סבא אמר: "בראש ובראשונה רחשתי חוש מסחרי. אני לא נותן לאחרים לעבוד עלי ואני יודע לתחמן אחרים. אצלנו שרר החוק "החזק שורד" ולא רק החזק פיזית. רחשתי גם זריזות. זו הייתה תכונה מאוד הכרחית אז. המשחקים של פעם איפשרו לנו לדעתי, בעיקר מפגשים פיזיים.

בקשתי מסבא שיתאר לי את סדר יומו כילד וסבא סיפר: היינו מתעוררים בבוקר ב-7:00 והייתי אוכל ארוחת בוקר והולך לבית ספר. אחרי הלימודים מכין שיעורים ועושה את סידורי הבית: קונה אוכל, מסדר את הבית וכד' עזרנו בזמן שההורים עבדו. אחר הצהרים, הייתי יורד לשחק עם החברים.

אמרתי לסבי שגם אני הייתי רוצה ללכת ולארגן מפגש חברתי כמו שהייתם עושים פעם וסבא אמר לי, שלדעתו "לא יהיה ניתן להרים מפגש כזה היות וכיום זה לא מקובל כל כך לרדת לחצר ולא יהיה לילדים הרבה עניין בזה. בנוסף, החצרות של היום לא בנויות למשחקים כאלו. מצד אחד זה קצת עצוב שלא ניתן לשחזר את העבר, אבל אני חושב שהמשחקים הללו התאימו לתקופה ההיא. אני חושב שהמציאות מתקדמת ועלינו להתקדם אתה".

­­­­­­­

הזוית האישית

הנכד רום: אני מאוד התחברתי לתכנית. היא עזרה לי להתחבר לסבא שלי מאוד ובזכותה זכיתי לשמוע את הסיפור המרתק שלו שכנראה לא הייתי שומע לולא התכנית הזו. אני מרגיש שכעת אני יכול לומר לסבא שלי שאולי פעם חששתי וראיתי כלא רלוונטיים. אני מרגיש שאני יכול להיות גלוי אתו בכול. בגלל הדרך הארוכה שעברנו ביחד הקשר שלנו התחזק וסבא הוא מעכשיו לא רק סבא. הוא גם חבר שתמיד יישאר חבר. אני מאחל שימשיך לספר את הסיפורים המרתקים שלו ושלא יפסיק לחלום.

סבא עמי: התוכנית היא הגשמת חלום מבחינתי שהצלחתי להתבטאות בפני ילד שהצלחתי להעביר חוויות ילדות. המפגשים הוציאו ממני דברים שלא הייתי מספר בימים רגילים. התוכנית מאחד בין הסבא לילד ויוצרת אווירה של אחדות והזדהות. בזכות התכנית הצלחתי להעביר לך הרבה על העבר ועל החיים שלי. אני מאוד שמח שכעת אתה יודע עלי יותר. אני חושב שזה הוביל לקשר הדוק בינינו. נפתחנו אחד אל השני. אני רואה בזה הישג עצום בכך שהצלחתי את סגור ליבי. רום יקר, אתה ילד חכם, ספורטיבי והכי ראוי להערכה חברותי. אתה הילד המושלם. אני כל כך שמח שאתה הנכד שלי. אז מה כבר אפשר לאחל לך? אני רק מאחל שתמשיך בדרך שלך ולא תסטה. תמשיך להיות כמו שאתה.