מאגר סיפורי מורשת

שמי רחל רייז נולדתי בשוויץ בתאריך – 16.5.1945

כשהייתי בת שלוש בשנת 1948 הורי החליטו לעלות לארץ, הם טיפלו ודאגו לפליטי המלחמה שהגיעו לשוויץ, במלחמת העולם השנייה, והם חיכו הרבה זמן עד שיתאפשר להם לעלות לאוניה שהגיעה לארץ.

אני הייתי אז בת שלוש ואחי בועז היה אז בן שנה. על פי סיפורי ההורים, ההפלגה באוניה היתה קשה מאוד וממושכת, והרבה אנשים היו ממש חולים. כשהגענו בשעה טובה לנמל חיפה על הרציף חיכו לנו שתי האחיות של אבא, פנקה והינדה. הם היו חברי קיבוץ עין המפרץ ואיתם הגענו אבא אמא אני ובועז ישר לקיבוץ. בקיבוץ דאגו לנו לצריף קטן והכל היה לנו זר וחדש.

אותי הכניסו אותי למסגרת גן הילדים. הייתי בת שלוש ולא הכרתי אף ילד. לא ידעתי את שפת העברית ידעתי רק לדבר גרמנית. באותה תקופה בקיבוץ הייתה אידיאולוגיה שמדברים רק עברית ולי זה היה לא פשוט. לאט לאט השתלבתי בחברת הילדים והם למדו להכיר אותי. היו לי משחקים מיוחדים, וגם ספרים שההורים הביאו איתם משוויץ. לילדי הקיבוץ בזמנו לא היו משחקים כאלו. בשעות אחר הצהריים הגענו לבילוי עם ההורים ל"חדר" של ההורים, זה היה זמן שהיינו ביחד כמשפחה.

הילדים שמחו לבוא אליי לשחק במשחקים, ולשמוע סיפורים. הספר שאהוב עלי במיוחד נקרא אורזלה. הספרים כתובים בגרמנית, ואני ממשיכה עד היום לספר את הספרים, כפי שאמא סיפרה לי. היא ישבה קרוב אלי וסיפרה לי לפרטי פרטים את הסיפורים. הספרים יקרים לליבי מאוד.

רוב היום הינו בבית הילדים ישנו שם, אכלנו ולחדר ההורים הגענו רק לשלוש שעות משעה 16:00-19:00 בזמן הזה בילינו בחדר, וגם הרבה מאוד בחוץ.

סבתי רחל בילדותה

את הארוחות אכלנו בבית הילדים,  ואנחנו הינו חייבים לסיים את האוכל עד הסוף, מי שלא סיים את האוכל לא יכול היה להיכנס לכיתה ללמוד. אנחנו מצאנו כל מיני פתרונות, למשל שהמטפלת לא הסתכלה עשינו "החלפות", אם אני לא אהבתי עגבנייה, נתתי לילד לידי, והוא נתן לי משהו אחר שהוא לא אהב, ולפעמים הכנסנו אוכל לכיסים, וזרקנו את האוכל לתעלה הסמוכה לבית. עד היום אני מסיימת את כל האוכל בצלחת, וקשה לי לזרוק אוכל.

צעצוע מהילדות

סבתא והנכדה דנה

הזווית האישית

דנה: נהנתי לשמוע את סיפור ילדותה של סבתא, ונהנינו שתינו מהמפגש המשותף.