מאגר סיפורי מורשת

משואה לתקומה

לפני שהכל קרה, אני זוכרת ילדות מאושרת.

נולדתי בשם פסי בשנת 1926, רביעית מתוך שבעה אחים, בכפר קטן, הנקרא דרהובו, בצ'כוסלובקיה. בין כל אח היה הפרש של כשנתיים. מצבנו הכלכלי היה טוב, כמו כל היהודים בכפר. היינו משפחה של סוחרים – למשפחתינו היו מאפייה, איטליז, חנויות בדים. ביתנו היה משק אוטרקי – גידלנו את האוכל של עצמנו. חגגנו יחדיו חגים רבים, הכנו ואכלנו מאכלים שנחשבו הונגריים. בבית דיברנו צ'כית ויידיש. כאשר הורינו רצו שלא נבין, הם דיברו הונגרית, מכיוון שנולדו בתקופה בה ההונגרים שלטו באוסטריה. כשלמדתי בבית הספר, הייתי צריכה להחליף שפות פעמים רבות: הונגרית, יידיש, רוסית…

ואז, הכל התחיל.

כשהייתי בת 14 (1940), התחילו ההצקות. באזור בו גרנו היה שלטון של אוקראינים ובלרוסים. כבר אז לא כל כך קיבלו יהודים לתיכון, וכשהתחלתי ללמוד שם היינו רק שתי יהודיות. בשנת 1941 עזבתי את התיכון בגלל כל ההתעללויות מצד האוקראינים. הם היו זורקים לנו אבנים לבתים! הסיוט הזה נשאר איתי עד היום. בלילות הטילו עלינו עוצר, והיו מחפשים בבית, כי לקחו מאיתנו את האזרחות. היינו חסרי מעמד אזרחי ונקראנו "עקורים". אז התחילו בכוח לגייס צעירים לצבא ההונגרי. את שני אחיי הגדולים גייסו לצבא. הם שירתו בתנאים קשים ביותר. אז התחיל נתיב הייסורים.

בחורף של 1941 אספו את כל העקורים, ואמרו להם שהולכים לקחת אותם לפולין, ל"התיישבות מחדש", כך קראו לזה. לא ידענו לאן אנחנו הולכים. עלינו מרצון, אנחנו ומשפחות הדודים, על משאיות לחציית הגבול לפולין, והגענו לעיר מחוז בשם הורדונקה. ואז, בן משפחה שהיה חייל ראה אותנו, וידע לאן אנו נלקחים. הוא אמר לנו לברוח ולאן, וקפצנו מהמשאיות.

אימא שלי כבר סמכה עלי, ולמרות שהייתי נערה קטנה יחסית, היא הורתה לי לחזור בחזרה הביתה ביחד עם שני אחיי בני החמש והשבע, פישל ומנדי. זה היה חורף. שילמנו למבריח פולני והלכנו בשלג עמוק, הברחנו גבולות וחצינו גדרות תיל. אחיי, שהמציאות לימדה אותם איך לשרוד, ידעו איך להתנהג בסכנה המתמדת. לבסוף, הגענו לעיר סיגט, באיזור בו דיברו הונגרית, שם היתה נקודת מפגש של בני המשפחה. כשכולם הגיעו, חזרנו לכפר. למרות זאת, מכיוון שעוד פחדנו מההונגרים, רק אנחנו הילדים חזרנו הביתה. הורינו גרו קרוב, אך לא ידענו בדיוק איפה. מה שכן, היה לנו עוזר בית שהיה מעין שוטה הכפר, אך מאוד נאמן למשפחה. נשארנו לבד בבית, אבל להורינו היה עדיין כסף. כך, במשך כמה שנים הם הגנו עלינו כמו ציפורים שמגנות מרחוק על גוזליהן.

לבסוף, לאחר שלחצנו עליהם, הורינו חזרו הביתה. אך אז, באחת הסריקות הליליות, הגיע שוטר, והחל לחפש אחר אבי עם רובה בעל כידון. הוא דקר בכל מיני מקומות בחדר, וגיטה, אחותי הקטנה, נבהלה וצעקה "אבא, תצא!". השוטר חייך כשהבין שגילה אותנו. אלו היו שלוש שנים של התגנבויות והסתתרויות.

בשנת 1944, האיזור כבר נכבש לגמרי על ידי הצבא הגרמני, ואספו את כולנו אל הגטו הראשון שהיינו בו, סקרניצה, בהונגריה. היינו שם כמה חודשים, רעבים וחסרי דבר. בגטו לא היה מה לעשות חוץ מעבודת פרך. השוטרים ההונגרים היו עוד יותר אכזריים מהגרמנים. העבידו אותנו שם.

אז, ההונגרים האכזריים לקחו אותנו. האוקראינים שהלשינו עלינו, העבירו אותנו כמו בהמות לרכבות. ברכבת היינו אני, הורי, גיטה, שני אחיי הקטנים, ואביו של אבי. אני זוכרת שאבי אמר: "יש לי רושם שמהמקום שלוקחים אותנו אליו, כבר לא חוזרים." היינו צמאים מאוד בקרונות האלה. במקרי חירום היינו שותים אפילו שתן. אמי הצליחה להחביא בבגדיה עוגיות שכרסמנו. בשמלות שלה ושל בנותיה היא תפרה כיסים נסתרים עם קצת זהב.

הגענו לאושוויץ. היינו מאוד מבולבלים, עייפים, מותשים ורעבים. ראינו ברציף את הגרמנים אוחזים בכלבים ובאלות, ולפני שהספקנו להבין מה קורה, הפרידו אותנו: גיטה ואני בצד אחד, אמי ואחיי הקטנים בצד אחר, ואת סבי ואבי עם הגברים, בשורה נפרדת. זו היתה הפעם האחרונה שראינו אותם. מכיוון שלא היה מה לעשות איתם, את אמי ואחיי לקחו מייד לתאי הגזים, ומשם למשרפות. היו שמועות על כך שאבי ואחי שרדו את המלחמה. ידענו שאבינו היה בעל תושיה, ושהיה חוזר אלינו אם היה יכול, ולכן אחרי המלחמה חיכינו לו, אבל הוא מעולם לא חזר.

מכיוון שגיטה ואני היינו בעלות יכולת עבודה, לקחו אותנו למבנה בו גזרו לנו את השיער ולקחו לנו את הבגדים. אני זוכרת שפרצנו בצחוק היסטרי ולאחר מכן בבכי היסטרי, אחת למראה השנייה. הלבישו אותנו בכותנות פסים עם מספרים, ומאז לא היו לנו יותר שמות. לא היינו יותר אנשים, היינו מספרים. היו במבנה נשים מסלובקיה, שהגיעו לשם לפנינו, שלעגו לנו והציקו לנו. הנשים האלה עברו כל כך הרבה, שלא נשארו בהן רגשות, והן היו אומרות לנו: "הנה, אתן רואות, שם הקרמטוריום. שם שורפים את אמכן ואת אחיכן". באותו זמן לא הבנו איך הן יכולות להיות כל כך רעות ולא-אנושיות.

היינו גם בסלקציה של דוקטור מנגלה הידוע לשימצה, שחילק אנשים לפי מי שהיה ראוי לעבודה ומי שלא היה כשיר, הלך לתאי הגזים. כשהעמידו את האנשים בטורים, הוא היה מחלק מי לצד ימין ומי לצד שמאל. הוא אהב להפריד בין אחיות, אז אני וגיטה, שצפינו מה הולך לקרות, דאגנו לא להיות צמודות אחת לשניה, וכך הלכנו לאותו הצד. לאחר מכן, נשלחנו לשטוטהוף, מחנה משולב: מצד אחד מחנה הריגה, מצד שני מחנה עבודה. עבדנו בכפרים, אז מדי פעם האיכרים נתנו לנו משהו לאכול.

במחנות העבודה גיטה הפכה מילדה עליזה ושובבה לתלותית, ויכול להיות שזה מה שנתן לי כוחות, שהחזיק אותי בחיים, עצם העובדה שהייתי צריכה לדאוג גם לאחותי, עצם העובדה שהיא הייתה תלויה בי. היה שם חייל גרמני שהיה נחמד אלינו, ולפעמים זרק לנו מהאוכל שלו.

בשלב כלשהו, הגיעה לשטוטהוף חבורה של איכרים מהכפר, שחיפשו אנשים שיכולים לחלוב פרות. נידבתי את עצמי ואת גיטה מייד, למרות שלא ידענו לחלוב. למזלינו, שתינו הגענו לשני בתים של אותה משפחה, שנהגה בנו יפה. אחד מבני המשפחה, שראה שאיננו יודעות לחלוב, לימד אותי איך לחלוב ואני לימדתי את גיטה. מרוב לחץ גיטה עבדה מאוד מהר, והעובדים האוקראינים אמרו לי שאם היא תמשיך ככה הם יהרגו אותה. בבית בו גרתי ניזונתי מהשאריות שנתנו לי ולחתול המשפחתי. התגוררתי בעליית הגג עם כמה עכברים, אבל אלו היו הימים הכי טובים בגיהנום הזה. אפילו העלינו קצת במשקל.

בכפר בו התגוררנו לא היו מודעים לזוועות של אושוויץ והגטאות. כשהייתי הולכת בכפר, הייתי תולשת את הטלאי הצהוב (שסימן אותנו היהודים והיינו מחויבים ללכת איתו), דבר שהיה מסוכן מאוד לי ולמשפחה שאירחה אותי. בסופו של דבר, הגיעו הגרמנים והחזירו אותנו לשטוטהוף. הבנות בשטוטהוף היו נפוחות מרעב, וחלקן גססו. כשראו אותי ואת גיטה מלאות יחסית, בגלל התנאים הטובים לתקופה שחיינו בהם, כולם הניחו שגם אנחנו נפוחות מרעב. על הימים הקשים ביותר בשטוטהוף אני לא מסוגלת לספר ולא רוצה להיזכר.

אני זוכרת שבשלב כלשהו, כשכבר נראינו כמו שלדים מהלכים, חיילי הגסטאפו היו זורקים מדי פעם לחם לאסירים. גיטה היתה תמיד עומדת בצד, לעומתי, שתמיד הייתי מנסה להשיג לחם בזריזות. יום אחד, כשרצתי להשיג לחם, עברתי קרוב מדי לאחד מאנשי הגסטאפו, והוא היכה אותי עם אלה בראש. שמעתי קול פיצוח, והרגשתי דם זורם. הלחם נפל, ואסירים אחרים מייד חטפו אותו. גיטה בכתה, ולא יכולתי לעזור לה. בכוחות אחרונים קרעתי חתיכה מהבגד שלי וכרכתי אותה סביב ראשי. זה מראה שבמצבים קיצוניים, גם עם פציעה שנחשבת קשה אפשר להתמודד.

המלחמה נגמרה. הרוסים התקרבו מצד אחד למחנה, והאמריקאים מהצד השני. הגרמנים לא ויתרו עד הרגע האחרון. הם לקחו את כל האסירות איתם, לצעדות של ימים ארוכים, כדי שייפלו וימותו בדרך – לא טרחו לבזבז עליהם כדורי רובה. אלה היו צעדות המוות. אחרי כל המלחמה והעינויים, כבר לא נשאר בנו פחד. אז כשראינו סלק סוכר בצד הדרך, לא פחדתי לצאת מהשורה, לקחת את הסלק, לחטוף מכות ולחזור לשורה. בימים הכי קשים היה בנו הכי מעט פחד והכי הרבה יאוש.

בשלב מסוים הכניסו את כל האסירות ששרדו עד אז בצעדה, 1500 נשים, לתוך מבנה דמוי אורווה. באותו זמן התפשטה מגיפת טיפוס בקרב האסירות. את המתות הוצאנו החוצה בלילות. פעם עברה עגלת איכרים, שבכוונה השאירו בה מעט אוכל עבורנו, האסירות. גיטה ואני שפשפנו את רגליהן של אסירות שגססו בכדי לחמם אותן, וכשהיו מתות, היינו לוקחות את האוכל שהמתות קיבלו, כך שלא גנבנו מהן, וגם סייענו להן לפני מותן. באחד הלילות, גיטה, שחלתה אז בטיפוס, בכתה ואמרה: "אני רוצה לחם! אני יודעת שיש לך!" אסירות אחרות, ששמעו את זה, התנפלו עלי בכדי לקחת לי את הלחם. זו היתה אחת הדוגמאות לכך שבתנאים כאלה, אנשים מסוגלים להתנהג כמו חיות.

באחד הימים, קראו לנו ואמרו שאפשר לצאת. מתוך 1500 שהגיעו למבנה, יצאנו 50. הגרמנים נעלמו, הרוסים הגיעו. הרוסי הראשון שראינו היה כמו משיח על סוס לבן. הרוסים שמעו על הצעדה שלנו, והגיעו לחפש אותנו. חלקם היו יהודים. הם היו מזועזעים ממראנו. הרגליים של חלק מהאסירות קפאו, כך שנאלצו לקטוע אותן. הרוסים הביאו לנו אוכל, אבל אסור היה לנו לאכול הרבה בבת אחת אחרי תקופה שלא אכלנו. גיטה, שסבלה באותו זמן מטיפוס, רצתה גם לאכול, אבל לא היתה מסוגלת. בלילה היא בכתה שרגליה הקפואות מכאיבות לה, וכשהרוסים באו לשאול מי בוכה, מרוב בהלה היא הצביעה עלי! מכיוון שחשבו שהרגליים שלי קפואות, עשו לי מסאז' עם ספירט, חומר שגרם לרגליי להתנפח, כך שלא יכולתי לעמוד, ללכת או להשיג אוכל. אפילו לבת-דודתנו הגוססת לא יכולתי לעזור. כעסתי מאוד על גיטה, שגרמה לדבר לקרות.

הרוסים הקימו במקום בית חולים מאולתר בו שהינו שבועיים עד שהחלמנו. היינו גונבות בגדים מבתי הגרמנים הנטושים בסביבה. לא הרגשנו שאנחנו גונבות, מכיוון שהגרמנים כבר לקחו מאיתנו הכל.

ואז נודע לנו שאחינו הגדול, הרמן, חי ונשוי. עלינו לרכבת שנוסעת לורשה, אבל בסופו של דבר הגענו לבודפשט, מכיוון שזכרתי שהרמן גר שם כשהיה בצבא. כשהגענו לעיר, שמענו שמונצי, אחותנו, גרה בבודפשט והרמן מתגורר בפראג. השארתי את גיטה באחד הבניינים בסביבה, ויצאתי לחפש את מונצי עם רוז'י חברתי. כשמצאתי אותה, מונצי שאלה איפה גיטה. יצאנו לחפש אותה, אבל כל הבניינים נראו אותו הדבר, ובקושי מצאנו אותה. מונצי יצרה קשר עם הרמן בפראג, וטיפלה בנו בסבלנות. באנו מלוכלכות ונגועות בכינים, ומונצי לקחה אותנו למספרה וטיפלה בנו.

מאוחר יותר שמעתי שבבוקרסט נותנים כסף למי שסבל בגיטאות, אז נסעתי עם רוז'י ברכבת לבוקרשט, בלי כסף. בסוף התברר שחלוקת הכסף היתה רק שמועה. החזרה היתה קשה. הרכבת הופעלה על ידי רוסים פושעים, ששדדו את הנוסעים.

 ההחלטה לעלות לארץ ישראל

בסופו של דבר רוז'י ואני שבנו אל מונצי וגיטה. מונצי רצתה שניסע כולנו אל הרמן בפראג, ושם התחלנו בשגרת חיים שלאחר המלחמה. גם בפראג לא נגמרו ההרפתקאות. הגיע אלינו בן-דוד, שסיפר על תנועת בית"ר. הצטרפתי אליו, לא כל כך ממניעים אידיאולוגיים ציוניים, גם לא ידעתי כל כך מה האידיאולוגיה של בית"ר, אבל הלכתי למחנה אימונים בסלובקיה. גיטה נשארה בבית. כשחזרתי, הגיעו לביתנו שליחים שהודיעו שמתארגנת קבוצה ליציאה לארץ ישראל. כשסיפרתי להרמן על כך, הוא התנגד מאוד לרעיון. הוא אמר לשליחים, שעד שהגענו למנוחה ולנחלה, הוא לא מוכן שניסע לארץ שיש בה מלחמה. השליחים הסבירו לו שהם חתמו, ושחברי הקבוצה תלויים זה בזה. עד אותו רגע שתקתי ופחדתי מהרמן, אך באותה נקודה קמתי ואמרתי: "אני נוסעת". כשהרמן ראה שאני כה החלטית, אמר לי: "טוב, אז גיטה נוסעת איתך, כי כמו שעברתן את כל הגיהנום ביחד, תהיו ביחד." כך שתינו הצטרפנו אל המשלחת.

עברנו מסע ברכבת מפראג לפריז, מפריז לחוף מרסיי, ועלינו על הספינה "אלטלנה". מהספינה אני לא זוכרת הרבה, מכיוון שהקאתי רוב הדרך. את הנשים הורידו מהספינה בכפר ויתקין, והגברים המשיכו אל חופי תל אביב. מכפר ויתקין העבירו אותנו אל שכונת התקווה בתל אביב. כששוטטנו ברחובות העיר, פגשנו אנשים שגייסו אותנו לצבא. כך יצא שצעדתי במצעד הראשון של צה"ל והספקתי לשרת בצבא.

בישראל הפכתי מ"פסי" ל"פנינה"

הרמן, מונצי ואלויס עלו לארץ עם משפחותיהם. להרמן היתה בצ'כיה חנות לריהוט וקריסטלים, ממנה הביא סחורה, והוא פתח חנות בארץ, בעיר התחתית בחיפה. לחנות הגיע יהושע (בעלי לעתיד) עם בן דודו. הייתי שם עם גיטה. כך נפגשנו – אני עם יהושע, וגיטה עם בן-זוגה באותה התקופה. התחתנו בחיפה. בהתחלה גרנו בשכונה הגרמנית בחיפה. בתי (המספרת של הסיפור הזה-אימא של אימא שלי) נולדה שם, וכשהגיעה לגיל שבועיים עברנו לשכונה של חיילים משוחררים, בנווה שאנן. אולי בגלל שיהושע היה יליד הארץ, ואני תמיד ניסיתי לשחרר ולא להישאר עם החרדה והדיכאון, ילדי לא ממש הרגישו את העובדה שהייתי ניצולת שואה.

עם השנים, בהיוולד נינותיי מיקה ומאיה (בנותה של הבת של הבת שלי), הפכתי ל"באבי" (סבתא ביידיש).

הזוית האישית

מיקה: אני מאוד נהניתי לחקור על השורשים ועל המסע של באבי, למרות שהיה עצוב מאוד לשמוע על מה שהיא עברה. מהיכרותי איתה אני יכולה לספר שהיא הייתה אדם אופטימי, שמח והרפתקני שלא היה בו זכר לשמץ מהתלאות שהיא עברה. בתה, סבתא שלי, סיפרה לי את הסיפור שלה ועזרה לי מאוד עם החקר. אני רוצה להודות לה על העזרה ולהודות לבאבי על כך שהייתה אדם כה נפלא למרות הכל ושתיעדה ברגע האחרון את הסיפור המדהים שלה, בכדי שנוכל להעביר אותו הלאה.